אלו הימים האופטימיים ביותר בשנה. תחילת אלול. תחילת ההתחלות החדשות. יש מצב שאני לוקחת את עצמי בידיים השנה. שאני מחפשת דרך לבוא אליך שוב. הכול הולך אחרי ההתחלה. אני יושבת מול המחברת.
תן לי דיבורים. אני יושבת ומחכה לי, על כיסא כתר פלסטיק ירוק, בוהה בחלל. מחפשת נתיב. לדבר איתך ולכתוב אליך זה הרי הדבר הנשגב ביותר. זו מעלה עליונה וגדולה מן הכול. לשפוך אליך את נחלי הכאב, ולשכשך בנהרות הנחמה שלך. לספר לך סיפור על התעוררות ותרדמה.
זה סיפור שצריך לספר גם לך. בעיקר לך. אתה תדע להעריך אותו. אתה תבין את הבדיחות. סיפורה של חתיכת בוץ שנתת בה נשמה. וזרקת אותה למים הזידונים להצטרף בצירופי הגלגלים שלך. להיטחן בגלגלי טחנות הזמן והמרחב.
הקיום האנושי משקשק. מבעבע. עולה על גדותיו. מעל טריליוני הרצונות, יש לו רצון משלו ויש דד-ליין. הרצון העליון מחפש מלון אורחים לשכון בו. מחפש אנשים שינדבו את עצמם למהפכה. כי העולם חייב להתהפך מטוב לרע. תשובה צריכה לשטוף את כולו, למלא את העולם במי דעת כמים לים מכסים.
אבל עד שזה יקרה, נדמה שבעולם שולט חושך. מתוך יערות קפואים מיתמר ועולה שיר פרטיזנים שבור ומלא תקווה. זה קולם של אנשי המהפכה נוהמים בבדידותם. דוקרים את עצמם על הדעת ועל חסרון הדעת. על הקוקטייל המפיל הזה של סופיות ואינסופיות. על כמה כואב לראות את הארץ המובטחת ולא להיות מסוגל לעבור את הירדן.
תרימי ת׳רגל לכל הרוחות ותכניסי אותה למים. נמאס ממך, פחדנית. כמה שנים של ״ואליה לא תבוא״. כמה כיסופים.
לך צריך לספר על הכישלונות היפיפיים. על הניסיונות הפרועים. על ״עוד מעט ואין רשע״, ועל הרשע המעוקר שנשאר אחרי שהרשע המרושע נכלא והודבר. ועל איך הוא מנסה, הרשע האומלל הזה, לשחק אותה צדיק. חיים שלמים של בטישה באינסוף מתוך הסוף. במדרון החלקלק של הסוף. בלועה של המפלצת.
שיר למעלות, אימא'לה איזה ברוֹך.
איתך אפשר לדבר מעל הפוליטיקה, מעל ההשתייכות המגזרית והמגדרית. כשכל אלה נושרים כמו קליפות גרעינים, נשאר האני המגורען. הרדוף. העייף. המיוזע. הלא יפה, הלא גיבור, הלא חכם. וזו הרי החוכמה הגדולה מכולן. משוגעים צריכים מקלות ושמות לרפואתם. מכות, כדי להכניע את הדחף ליפול שוב לזרועות הרע ההוא הטוב והמוכר. וקמעות ושמות קודש כי להסביר שוב ושוב את הבלתי נשמע. את העובדה שמדובר אכן ברוח שטות, ולא באידיאולוגיה, ולא באמנות, ולא באהבה. רק רוח שטות.
אז סליחה ריבונו של עולם שאני לא צדקנית כמו שקיוויתי להיות. כמו שדימיתי להיות ואף הייתי לרגע או שניים. סליחה על שאני כבויה רוב היום. סליחה שתפילותיי, אם בכלל, חטופות ומאומצות וחסרות חן לפעמים. סליחה ששיחותיי איתך אינן סדורות מספיק ומוקפדות מספיק. סליחה שכשאני שוכחת את עצמי אני שוכחת גם אותך. וכועסת ומרה ושחורה אני פוגעת בעצמי ובכל מי שנקלע לעין הסערה.
סליחה שאני דברנית כל כך. חסרת שריון כל כך. סליחה שלמדתי כל כך מעט מן התורה שלך. סליחה שאין לי כוח אפילו להגיד את המילה התמדה. סליחה שהאטימות משתלטת עליי לפעמים. והעצב. והתרדמת.
סליחה שאין בי קצת יותר גבורה קדושה. זה המצב. הכישלונות שלי הם המורים שלי. התובנות העמוקות שלי נוצרו על ידי מגע יומיומי מתמשך עם התהומות העמוקים שלך. רחוק. ציפור בודד על גג. חסרת בית. ציפור שכל התקרבות פשוטה כואבת לה נורא. שמרגישה לפעמים את כל צער העולם, ולפעמים מתנתקת לגמרי.
תודה ה' שבראת אותי נשמת אישה בגוף של אישה ולא להפך. תודה שנתת לי אומץ להתחתן. תודה שאני לא צריכה לחיות את חיי בהמצאת תירוצים פילוסופיים לשאלה למה לא התחתנתי בסוף. תודה שנתת לי ילדים. לי, ילדים. כן, כן, לא פחות ולא יותר. תודה שעזרת לי לקפוץ למים ולא להקשיב לפחד ולהיגיון.
תודה שאתה איתי גם כשאני ישנה תוך כדי הכנת ארוחת ערב. תודה שיש משהו בי שאתה אוהב באמת. זה מציל אותי, איך שאתה מתעקש עליי. תודה שלא כואב לי כלום חוץ מהלב, והוא כואב בגלל שאני רחוקה ממך. תודה שאני יודעת בכלל שיש מושג כזה קִרבה. תודה ששמת מצווה בכל נעל ושרוך. תודה שבראת בי תמימות שאיתה אני יכולה להאמין בך. תודה על זה שמכולם רק אתה. תודה שהבטחת גם לתת שכר על המסע הזה. תודה שבראת דרך כזאת פתלתלה אליך. תודה שאמרת שאפילו אני. תודה בדיעבד שעוד לא הבאת משיח. תודה שיש לי גג מעל הראש. תודה שיש לי מה לתת לילדים שלי לאכול וללבוש. תודה שאצלך כל צער עטוף בעננים של חמלה. תודה שבראת תשובה ותשובה על תשובה. תודה שאתה שומע תפילה.
תודה שנתת לנו פתח לשוב בתשובה. תודה על החודש המופלא הזה.
פורסם בפנימה
לרכישת מנוי לחצי כאן