במהלך השנה אני צמאה לחודש אלול. שיגיע כבר. לא רק בשל העובדה שאני סובלת קשות מחום הקיץ ומייחלת ללילות הקרירים יותר של אלול, אלא פשוט כי בשבילי זאת תקופת הזדככות.
ההליכה הלילית לסליחות והתעוררות הנפש בצעקת "שמע ישראל" כשהרב אלבז מדגיש כל אות גרונית היא משהו שאני פשוט לא יכולה לתאר במילים. כמו כששואלים אותי איך היה באומן - באמת שאי אפשר להסביר. תנסו ותראו.
גילוי נאות: בשנה האחרונה, אחרי שנים של פסיכולוגיה בגרוש, כשאני גם בתפקיד המטופל וגם בתפקיד המטפל, החלטתי שאינני אובייקטיבית יותר כלפי עצמי ושעליי לפנות את כיסא המטפל למישהו שקצת יותר מוסמך לכך. יותר נכון מישהי. הרבה פחות מביך.
זה לא היה קל. ראשית, להפנים את ההבנה שאני לא אושיע את עצמי לבד, ובנוסף לכך לוותר על כל מיני תענוגות כדי לממן את אותם סשנים, זו החלטה לא פשוטה.
אם כן, מדוע בכל זאת פניתי לטיפול מקצועי? כשהגעתי לנקודה שבה מרוץ השידוכים לא התקדם לשום מקום, הבנתי שאני בבעיה. בייחוד אם הרצון להשתדך היה על ניוטרל. כלומר, הוא היה רצון חברתי בלבד ולא משהו פנימי. הבנתי שיש לי עבודה לעשות. לשחרר כל מיני טבעים לא בריאים שאימצתי במהלך שנות חיי, מרצוני ושלא מרצוני.
אני יודעת שהנטייה להאשים את ההורים בכל מה שקורה לנו רווחת עד מאוד. מאידך, אחרי כמה חודשים של מפגשים הגעתי להבנה חשובה ביותר: ההורים לא באמת אשמים. האמת, אף אחד לא אשם. זה הכול כורח המציאות שכפו עליי החיים, הר כגיגית. ילד אינו יודע לאמץ לעצמו דרכי פעולה והתנהגות בריאים. הוא רק יודע להתגונן.
להבנה המשמעותית השנייה הגעתי כשהתחלתי לפשפש בחדרי חדרים. גיליתי עד כמה הם באמת מאובקים, כי במשך שנים ארוכות טיאטאתי את האבק טוב טוב מתחת לשטיח. למדתי להסיר מגננות ושריונים ולאט לאט למצוא דרך להיכנס פנימה, לטפל בי בחום ובאהבה. זה כואב מאוד, שלא תטעו, ותהליך השחרור הוא מתסכל.
כך, בכל שבוע, עוד קליפה קולפה ועוד שכבה של פצע נפתחה. מלווה בחלומות מפחידים, מוזרים בתכלית וברורים להפליא, הרגשתי שמשהו מתחיל לזוז. הרצון הפנימי החל להתעורר, ומהוויה חברתית גרידא הפך לתשוקה פנימית, בריאה.
הרגשתי שההתבגרות החיצונית שעברתי כמו כולם בשנות העשרה, ואפילו קצת קודם, מפנה את מקומה להתבגרות פנימית יותר, שלה - מסתבר - לא הסכמתי להסתכל בכלל בעיניים. איזו הקלה, בחיי. בשלהי שנות העשרים להתחיל להתבגר זו משימה לא פשוטה, בייחוד כשאדם בגיל כזה כבר די מגובש עם דעותיו והגיונותיו.
והנה, הבנתי את פשר הצימאון הגדול שלי לאלול. במשך שנה שלמה עשיתי עבודת שדה קשה, מטלטלת אך בהחלט מרשימה, בבחינת עבודה על מידות הנפש. עכשיו, משסללתי דרך, הגיע הזמן לילך בה. משהו שעד עכשיו נמנעתי מלעשותו. ובדרך שאדם רוצה לילך, מוליכין אותו. עד עכשיו ייחלתי לקפיצת הדרך והתעקשתי להשיגה, ונחשו מה? הושבו פניי אחור. מפתיע.
אלול הוא הזמן שלי לנוח מהעבודה הקשה הזאת. אני יודעת שהוא אמור להיות החודש הכי אינטנסיבי בשנה, מבחינת עבודה על המידות. אך באמת שהיום אני לא מצליחה להבין איך מישהו מסוגל לעבוד על המידות לפני שהוא מתקן את מידות הנפש. הרי זה אריח על גבי לבנה.
המלך בשדה, וסוף סוף גם אני! בפעם הראשונה אני בתחושה שהעולם לא נברא אלא בשבילי. אלול לא הגיע אלא בשבילי. אין הדוד בא אלא אליי! האמירה שכל עוד אני רווקה יש לי כנראה על מה לעבוד, נראתה לי בעבר מזלזלת וכאילו מנסה לנחם. אבל לאחרונה הפנמתי עד כמה היא אמיתית ונכונה. ראיתי כמה יש לי לעשות בעצמי, בגפי, ככלב שמלקק טיפה מן הים.
פורסם בפנימה
לרכישת מנוי לחצי כאן