ישבתי לכוס קפה עם חברה חדשה. היא סיפרה לי על עצמה, ואז ביקשה לדבר איתי על אימא שלה. מסתבר שאימא היא נושא רגיש אצל רבים מאיתנו.
"אתמול הטחתי בפניה של אימא שלי כאב שהיה חבוי אצלי בלב במשך שנים", היא שיתפה אותי. נדרכתי. "כן, אני כועסת עליה, כי חלמתי שאימא שלי תהיה לצדי כשאני בעצמי אהיה אימא, והיא לא מוכנה לעשות זאת".
"אולי את צריכה להבין שיש לה חיים משלה?" ניסיתי לסנגר, ומיד ידעתי שעשיתי טעות, כי עליי להכיל את הכאב שלה ולא לשפוט אותה.
"כשהיינו ילדות כל כאב היה ראוי", היא המשיכה, "לגו שהתפרק, סירוב של אימא לקנות לנו עוד מסטיק במכולת. הרשינו לעצמנו לבכות במשך שעה ארוכה על כל דבר שהיה נדמה לנו שיש בו עוולה. מעולם לא כעסנו על עצמנו שזה טיפשי לבכות. אבל הנה, הגענו לגיל שבו הכאבים הפכו לבלתי חוקיים, רגשות שכבר נדמה לנו שהגיע הזמן להיפטר מהם, כי מה פתאום מכאיב לי מה אימא שלי חושבת עליי?
"והנה", היא שיתפה אותי בצעד ענקי שעשתה, "אמרתי לה את המשפט שיושב לי בפנים כבר שנים: למה האהבה שלך לא מתורגמת בשטח? שאלתי אותה, ולא פחדתי שאני כמו ילדה קטנה וטיפשה שבוכה בגלל מסטיק נוסף במכולת.
"זאת הקלה גדולה מאוד. סוף סוף הצלחתי להגיד לה את האמת. עד עכשיו בכל פעם שדיברנו היא מיהרה להסיט את הנושא הצדה, מתעלמת מתחושת החפירה המפחידה שהחלה להשתלט על כל השיחות שלנו. תהיתי, האם היא מאוימת ממני? האם היא רצתה להחביא את עצמה מעצמה?" שאלה בתמיהה.
ואז היא סיפרה לי את תגובתה של האם היקרה. "'כל אחד מביע את האהבה שלו בצורה אחרת', היא הישירה אליי מבט, 'למה את חושבת שרק אימא שעוזרת לבת שלה ושומרת לה על הילדים ורוצה לשמוע כל פרט מחייה היא אימא אוהבת יותר?
"'אני לא מוכנה להתנצל על צורת האימהוּת שלי. אולי זה מאכזב אותך לגלות שאין לך אימא אחרת, אבל אני את שלי עשיתי. במשך שנים גידלתי אתכם, קמתי אליכם בלילה, דאגתי לכם. גם היום אני דואגת, אבל ממקום אחר. אני לא בנויה לשמור על נכדים בשעות אחר הצהריים, אבל אני כן מוכנה לעזור לך כלכלית. שׂכרי את שירותיה של בייביסיטר ותעזרי לעצמך. אל תצפי ממני להיות מה שאני לא'.
"היא לגמה מכוס התה שלה", המשיכה החברה לספר, "הרימה את עיניה ואמרה לי: 'בואי נצא ביחד פעם בשבוע. אשמח לצאת איתך לקניות בשוק או בחנויות. תנצלי את הצד הזה שבי, אין כמו קניות לשמח את הנפש. ודי עם הפרצוף המצוברח הזה, בואי נהנה ביחד'.
"פתאום המילים שלה קיבלו צורה שההיגיון שלט בה. אימא שלי יושבת מולי ומבקשת ממנה לקבל אותה כמות שהיא, והיא צודקת!" היא סיכמה. הנהנתי לאות הסכמה, והמחשבה היחידה שעלתה בראשי היא על מה יכעסו עליי הילדים שלי בעתיד, והאם אפשר להימלט מן הגזירה הזו.
באותו רגע נזכרתי בשיחה שהייתה לי בעבודה. לפני כמה ימים ניגשה אליי אחת הקולגות שלי וביקשה להתייעץ איתי. "אם אוכל, בשמחה", הבטחתי לה, והתכוונתי לכל מילה. "תגידי, מלי, איך את מסתדרת עם המתבגרים שלך בבית?" היא שאלה. ואני התאפקתי מלענות לה, כי התשובה שלי הייתה נעה בין לא מסתדרת ללא מסתדרת בכלל.
"זהו גיל מבלבל, את מגלה שהילד שלך, שהיה מלא שמחת חיים וצחוק, הוא היום נער עצבני", היא המשיכה במונולוג הכואב, "מצב הצבירה החדש שלו הוא עצבים. הוא עצבני כבר מהרגע שהוא מתעורר, הוא מתעצבן על דברים שנעשו, וגם על דברים שלא נעשו.
"אני נוכחת לראות שמהרגע שבו נכנסים לגיל ההתבגרות, תאי השכל מתאדים. אחרת אין לי שום הסבר הגיוני איך הילד החכם והאינטליגנטי שלי מתנהג כמו שהוא מתנהג", היא אמרה, מבולבלת.
"נכון", עניתי לה, "זה לא פשוט להיות הורים לילדים בגיל ההתבגרות. צריך להתאבזר במְכלים של סבלנות, ומעל לכול בהרבה הרבה תפילות. הם מגששים, הם נמצאים בשלב שונה ולא מוכר. הם כבר לא קטנים, אבל גם לא גדולים. הם קמים בכל בוקר על צד אחר ושואלים את עצמם מי הם ואנה פניהם מועדות. הם מתחילים לגלות את העולם, הבלאגן בגופם ובנפשם הומה וסוער. הם מגששים את דרכם בכל יום מחדש, וגם אנחנו בדיוק כמותם, מגששים באפילת הבלתי נודע".
"ומה את עושה עם התלונות שלהם?" היא המשיכה להקשות.
"אני עונה להם מה שאימא שלי הייתה עונה לי", השבתי לה, "כשהתלוננתי אימא שלי תמיד אמרה לי: ילדה יקרה שלי, נתתי לך מתנה ושמה חיים. רק על המתנה הזאת את חייבת לי הכרת הטוב כל חייך, את מבינה? ואת, קחי את המתנה ותבני את עצמך. תעשי עם המתנה הזאת מה שאת רוצה".
בשיחה הזאת נזכרתי בזמן שדיברתי עם חברתי. מסתבר שאולי אנחנו עדיין נמצאים בגיל ההתבגרות גם בשלבים אחרים בחיים שלנו.
"תשמעי", פניתי אל האישה שישבה מולי, "עוד נכונו לך רגעים קשים איתה, רגעים של הבלגה לצד רגעים של חוסר הבנה. אלא שהיא אימא שלך, ואת הבת שלה, ועלייך לקבל את המציאות ולמצות ממנה את המיטב". ואז הוספתי ואמרתי לה את מה שאימא שלי תמיד אמרה לי: "אימא שלך נתנה לך מתנה ושמה חיים, קחי את המתנה הזאת ותלכי איתה הלאה".
"וואו, את צודקת, אני חייבת ללמוד להעריך אותה ולדעת שהכעס שלי נובע ממה שיש בתוכי", היא אמרה. המשפט הזה שיצא מפיה עלה לה בכוחות נפש גדולים, כך ידעתי, ומד ההערכה שלי כלפיה זינק פלאים.
פורסם בפנימה
לרכישת מנוי לחצי כאן