אורית היא קולגה שלי. בעוד אנחנו מתנפלים במהלך הבוקר על כל סנדוויץ' טרי שמגיע מהמאפייה הסמוכה, אורית שולפת שקית עם מלפפונים חתוכים ונוגסת בהם באיטיות. את ארוחת הצהריים שכולנו סועדים בצוותא בחדר האוכל הסמוך היא גם אוכלת, אבל חלקית.
מנשנשת מעט מהירקות, נוגסת בכוח במנת חלבון חיונית. בעוד אני וחברותיי מחשבות קלוריות ובכוח רב בולמות את עצמנו שלא למלא את הצלחת פעם נוספת, ונאנקות תחת המאמץ של הוויתור על המנה האחרונה – היא אפילו לא שולחת מבט לעבר הקינוח.
"תגידי, אורית, את אף פעם לא רעבה?" לא התאפקתי ושאלתי אותה כשקנאה נוטפת מעודפיי. "לא", הייתה התשובה.
"רגע, כשאת אומרת לא, למה אתה מתכוונת? את לא חשה ברעב? את לא מתגרה מריח תבשיל גורמה או ממראה שוקולד בלגי שנוטף על שקדים מקורמלים?", הקשיתי.
אף תו בפניה לא זע לשמע התיאורים הקולינריים שגרמו לי עצמי לבלוע רוק. "אני אוכלת כי חייבים לאכול. אני אוכלת כדי שהגוף שלי יקבל את אבות המזון החיוניים לו. כמו שצריך למלא דלק באוטו, כך אני מתדלקת את הגוף", היא השיבה לי ברצינות.
"רגע", ניסיתי להבין, "איך חיים ככה?".
אורית הסבירה לי שמאז שהיא זוכרת את עצמה היא פשוט לא מתרגשת מאוכל. היא ממש לא מבינה את הפולחן שיצרו בני האדם סביב מה שהם מכניסים לפה. לדבריה, היא יכולה להסתפק בביסקוויטים, במלפפונים ובעוף מכובס בכל יום.
"חמותי מסכנה", סיפרה, "מאז שהתחתנו היא הייתה בטוחה שלא אעמוד בפני המאכלים המרוקאיים שלה. אבל היא לא מבינה שזה לא קשור למתכונים או לעדות, אני פשוט לא מתחברת לכל הנושא הזה ששמו אוכל". אורית הייתה רצינית לגמרי.
"הלכת פעם לרופא?" הייתי חייבת לשאול. "כשהייתי קטנה, אימא שלי התרוצצה בין רופאים, עד שרופא אחד הרגיע אותה ואמר לה: תעזבי אותה, היא ילדה בריאה, בדיקות הדם שלה תקינות והתפתחותה תקינה. היא פשוט לא אוהבת לאכול, לכן תדאגי שהיא תקבל את כל מה שהיא צריכה מבחינת אבות המזון, הוויטמינים והמינרלים החיוניים - וכך היה. מאז ועד היום אני חיה את חיי התזונתיים בין המלפפון לחלבון ולפחמימות נצרכות. יש לי בבית טבלה מחושבת שלפיה עליי לאכול".
תארו לעצמכם, לאכול לפי טבלה רק כי חייבים.
ומדוע נזכרתי באותם אנשים רזים שאוכלים רק כי הם חייבים? בגלל אחד הילדים שלי.
מכירים את הפחד הזה שאחד הילדים משמין, ובמיוחד אם מדובר בבת? המסכנה, רק בת תשע, זוכה לאימא שמחדירה לה רעיונות כמו "אל תאכלי עוגה עכשיו, חבל, לא יהיה לך נעים בבטן בלילה...". ואם היא תהפוך ממלאה לשמנה? החרדה מכרסמת בי, וכאישה שדואגת למשקלה שלה, אין לי חשק להוסיף משקל למשקולת הדאגות שלי.
אבל אז אני נזכרת גם בסיפור העצוב שסיפרה לי עירית. לפני שנים, כשאיריס אחותה חגגה בת מצווה, אימא שלה לא נהנתה במסיבה. היא רק ראתה את בתה מתקדמת לכיוון האחוזון השמן ועקבה אחריה, שומרת את צעדיה.
כשאחותה בצעה את עוגת הקרם לקול תשואות המשפחה, אימא שלה לא הצליחה להתאפק ואמרה לה: "איריס, תחתכי לעצמך חתיכה קצת יותר צנועה. לא חסר לך שומן בגוף...". הטעות נעשתה, והאֵם לא חלמה שהמחיר על הטעות יהיה גבוה ביותר.
איריס הסמיקה נוראות, נראתה נבוכה ואיכשהו המסיבה המשיכה, כשהסובבים נועצים מבטים בגופה, אומדים את השומן שישנו או איננו. כבר למחרת היא התחילה לומר: "אוף אני שמנה, אני כל כך שמנה!".
זה התחיל בהדרגה, אבל הפך מהר מאוד לכמעט טרגדיה. איריס החלה להתנזר מחטיפים וממתוקים. היא החליטה שהיא רוצה להיות רזה, כי אימא אמרה לה שהיא שמנה ועוד משתתפים בבת המצווה הסכימו עם הקביעה.
בשבועות הראשונים כולם החמיאו לה, ואִמהּ הייתה מאושרת. "אתה רואה, סתם הערת לי שלא הייתי צריכה לומר מה שאמרתי וכאילו סתם פגעתי בה", אמרה האֵם לבעלה. הנה, הבת שלה לקחה את דבריה לתשומת הלב ועכשיו היא נראית כמו שצריך.
רק שאיריס הלכה כמה צעדים קדימה. היא הפסיקה לאכול, מבלי שאִמה שמה לב. כעבור כמה שבועות צבע פניה הפך לצהוב, והמראה היפה והרזה הפך לדוחה. היא נראתה כמו אטרייה רזה ועצובה. היא אמרה שהאוכל מגעיל אותה, שהיא רוצה לשתות רק דיאט קולה וללעוס מסטיקים ושהיא בכלל לא רעבה.
"אני דואגת", התחילה האם לבכות, כשהבינה שהדיאטה של איריס עברה מזמן את גבולות הטעם הטוב.
"מלי, יקירתי", אמרה לי אז עירית, "את מבינה שאחותי חלתה במחלת האנורקסיה. אחסוך ממך פרטים על שנות הצער והסבל שעברו הוריי, על האשפוז של איריס, על הנוזלים שקיבלה ועל הפסיכולוגים והפסיכיאטרים שהתערבו עד שהצליחו להציל אותה, ועל ההרס הגופני והנפשי שהיא גוררת איתה עד היום, אחרי למעלה משני עשורים". עירית סיפרה לי את סיפורה של אחותה רק כדי להעמיד את כל ההורים בפרופורציה.
אז תאהבו את הילדים שלכם כמו שהם. אם המשקל לא חריג ולא מסוכן מבחינה בריאותית, הילד, ובמיוחד הילדה, יגיעו לגיל שאכפת להם מהמראה שלהם והם ידאגו לו טוב מכם. היא לא צריכה את הביקורת שלך. היא זקוקה רק לאהבה ולתמיכה שלך. מאהבה אמיתית אף פעם לא משמינים.
אנחנו חיים בעולם חסר היגיון לחלוטין. יש אנשים שאוכלים כי הם חייבים, ויש אנשים כמוני - שאוכלים ומשכנעים את עצמם שזה בשביל הכוח לגדל את הילדים. אך האמת מסתתרת מאחורי עוגת הקצפת: זה פשוט טעים, וקשה לי לשלוט בתיאבון חסר הרסן. העיקר שנאכל לבריאות.
פורסם ב''פנימה'', לרכישת מנוי