למי מתאימה מסגרת פנימייתית?
למי מתאימה מסגרת פנימייתית?צילום: פנימה

אני זוכרת היטב את היום הזה. בני הבכור יצא מהבית לפנימייה. איזו שמחה, איזו התרגשות. עד היום אני זוכרת אפילו אילו מצעים הוא לקח עמו. אז זהו זה, הוא גדול. והנה, אחרי זמן קצר זה התחיל: הגעגועים. אין מה לעשות, הוא מתגעגע הביתה. 

נכון, הוא היה צעיר וראש הישיבה אפשר לצאת לבקר בבית (מזל שהמוסד היה קרוב), אבל הגעגועים רק גברו. פתאום הוא רצה שאבא יישב וילמד בבית המדרש ביישוב שבו הוא למד. לא כדי לראות אותו, אלא כדי לדעת שאבא קרוב.
ילדים חווים בחיים דברים רבים ושונים.

העניין הוא מצד אחד להאמין בהם, לדעת עמוק בפנים שהם מסוגלים, גם אם יש קשיים, גם אם לא הכול דבש. להאמין שיש בו או בה את הכוחות הנדרשים, את היכולת לההתמודד עם קושי. אבל מצד שני, להכיל את רגשותיהם. 

כבר כשהילדים קטנים אנחנו אומרים להם: תפסיק לכעוס, אל תבכה, למה אתה מאוכזב? זה לא מוצדק, או אפילו: למה את בכלל עצובה בכלל? כל השאלות האלה לא ממש נכונות. הורה אמור להיות מסוגל להכיל את הרגש של הילד שלו ולאפשר לילד לחוות את רגשותיו. 

הכעס או העצבות לא מתפוגגים כשכולאים אותם. להפך, הם צוללים פנימה, וזה לא טוב, לא בריא ולא נכון. בדרך כלל הורים כאלה גם כולאים את הרגשות של עצמם, ושוב, זה לא טוב, לא בריא ולא נכון.

הנה כמה משפטים נכונים למצב כזה: "אני מבינה שאתה מאוכזב/ כועס/ עצוב", "אני רואה שקשה לך", "את בוכה, ומותר לך לבכות". להגיב כך זה בהחלט לא אומר לא להתמודד עם הקושי. זה אומר שיש לקושי הזה מקום.

לכן, במקום לומר לאותו ילד "אל תתגעגע יותר", בחרנו לומר לו: "אל תדאג, גם לי זה היה ככה, גם אבא לא הסתדר בתחילה בפנימייה", או "גם אימא כשהלכה לאולפנה פתאום היא הרגישה שזה סוף העולם". המסר היה: אין לך מה לדאוג, זה נורמלי ואפילו חביב. 

יחד עם זאת, צריך לזכור שישנם ילדים שמסגרת פנימייתית באמת לא מתאימה להם. גם את זאת יש לשקול.
דבר נוסף וחשוב הוא לא לערבב את רגשות ההורים עם רגשות הילד. ההפרדה חשובה כאן מאוד. אני האימא והוא הילד שלי עם אישיותו ורגשותיו הנפרדים. אני לא עושה לו "השתלה" של הרגשות שלי, ולא מאמצת אליי את הרגשות שלו.
לסיכום אברך את כל התלמידים והוריהם, שכל קושי שיצוץ בדרך יביא לצמיחה גדולה ולהתפתחות חיובית. 

פורסם ב''פנימה''
לרכישת מנוי