לפני כמה ימים למדתי מילד בגן הילדים שיעור בחינוך. עברתי על יד גן הילדים של תרצה, שלידו אני עובר בכל יום, רואה איך הילדים ממהרים להניח את העיסוקים שלהם, רצים לקראתי וצוהלים אליי: "שלום סבא דוד! שלום סבא דוד!".
באותו יום ראיתי ילד אחד מתכופף, מרים אבן וזורק אותה לכיוון שלי! ראיתי איך הגננת תרצה מזדעזעת, רצה לעבר הילד ומהפה שלה התפרץ צמד מילים מוכר לי מאוד: "ילד רע". במאמץ לא קל עצרתי את תרצה מלהרים יד על הילד. "הוא לא ילד רע", לחשתי לה, "הוא ילד, רע לו. כל כך רע לו שהוא זקוק לחיבוק". לא חיבוק אחד, חיבוק כפול, לפחות.
"אתה לא יודע כמה שאתה צודק", אמרה לי תרצה, והזעם על הפנים שלה הפך להיות נועם.
אחר כך היא ביקשה להמתין רגע והוסיפה: "אתה לא יודע כמה רע לו ולמה רע לו. שלוש שנים מרגיש הילד הזה אצל אימא שלו אחד ויחיד, נסיך אהוב שהכול סביבו מתנהל כדי לספק את כל מאווייו. ופתאום, אין אימא. נעלמה! אחרי כמה ימים, אימא חוזרת הביתה עם נסיך חדש. עכשיו יש אימא, אבל אין אימא! כל תשומת הלב של אימא מופנית עכשיו אל נסיך חדש. פלא שהילד הזה מסתובב כבר כמה ימים בגן כשהוא נבוך, עצוב ומלא זעם, רוצה להרוג את כל העולם ומוצא אותך מתאים בתור התחלה?!".
אז מה אני רוצה להגיד? האם אני רוצה להגיד שכל מי שעושה רע, הוא לא רע אלא רע לו? כן, זה בדיוק מה שאני רוצה להגיד.
אני יודע שקשה להסכים איתי. אפילו אני בעצמי לא יכול להסכים איתי. מאוד לא קל לי לחשוב פתאום על כל מי שעשה לי רע, שהוא לא רע אלא רע לו. אבל החיים מלמדים אותי על בשרי שזה אפשרי, הלוא אני בעצמי ובשרי הייתי ילד טוב ועשיתי רע, כל כך הרבה רע עשיתי.
נשמה טובה שלי, אני חושב על הזכות הנפלאה שזיכה אותי מנשימי לא לשקוע עמוק בתוך כל הרע שחוויתי ועשיתי אלא להשתחרר ולהיטהר ולהזדכך. אני חושב על הזכות הנפלאה שזיכה אותי מנשימי לאפשר לי תהליך של זיכוך אשר יימשך עד הנשימה האחרונה שלי.
כשאת דיברת איתי על לפרוק כעס סמוי, אני התפרצתי עלייך ואמרתי שאני לא כועס. הייתי בטוח שאת טועה. עכשיו אני בטוח שאני הוא הטועה. הייתי בטוח שהפצע הממאיר רגוע לחלוטין, אבל למדתי לדעת שאם נוגעים לי בשורש של הגידול לא רק כואב לי אלא גם כועס לי. אם את תוכלי עוד מעט להקשיב לי, אם את תוכלי עוד מעט להרשות לי לפרוק כעס סמוי, את תעזרי לי מאוד לרכך אותו ואולי גם לשכך אותו.
אבל לפני שאני מתחיל לפרוק כעס סמוי אני חייב לשאול אותך, אותי, שאלה שעד הרגע הזה התעלמתי ממנה: את מקשיבה לי. את מרשה לי לפרוק כעס סמוי. את עוזרת לי לרכך אותו וגם אולי לשכך אותו. יופי, נהדר. אני כבר מסודר. אבל מה עם מי שעשיתי לו רע?! אולי גם כל מי שעשיתי לו רע מרגיש שהוא חייב לפרוק כעס סמוי?
זה לא אולי, זה ודאי!
האם אני מסוגל לספוג כעס שמכוון אליי אישית? אני לא בטוח אם כבר עכשיו אני מסוגל, אבל אני מרגיש שלימוד סוגיית החינוך יעזור לי מאוד לגלות בתוכי את הכוח לספוג גלים מלאי זעם שמופנים אליי.
וזאת הברכה המופלאה הנובעת מהמפגש המחודש שלי איתך, נשמה טובה שלי. לפני רגע הרגשתי שאני הולך לספר לך כמה דברים כואבים מתוך מרירות, אבל עכשיו אני מרגיש שאני הולך לספר לך את אותם הדברים הכואבים מתוך מתיקות.
המחנכים שלי היו אנשים מאמינים שרצו בכל לב לגדל אותי כיהודי מאמין, והם הצליחו. הם הצליחו לגדל אותי, יהודי מאמין, שלהיות דוד בן יוסף זה רע מאוד!
הייתי מוכן ומזומן להיות כל דבר, רק לא דוד בן יוסף. אלא שכל הניסיונות שלי להיות משהו אחר מלבד דוד בן יוסף הסתיימו בכישלון נורא.
המחנכים שלי הצליחו לגדל אדם מחוסר אמונה. מחוסר אמונה בעצמו, מחוסר אמונה בזולתו, מחוסר אמונה במי שברא אותו. ובלי אמונה אין לי הבנה מינימלית מה זה בכלל הזהות שלי. ובלי הבנה של הזהות שלי נוצרים התנאים האידיאליים לגידול התאים מחוסרי הזהות, התאים הסרטניים.
פורסם בפנימה