לפעמים זה באמת מטעה. היא נראית כזאת בוגרת, זוהרת ומלאת ביטחון. הוא משדר יציבות, חוזק ועצמאות. אנחנו עלולים להתבלבל ולחשוב שהם באמת גדולים, הילדים שלנו. שאולי הם לא זקוקים לנו, למילה המעודדת, לחיבוק לפני היציאה, לצלחת המהבילה המוגשת.
נכון, אני לא ילדה, אבל אין כמו להתפנק בארוחת הצהריים של אימא. הכי מבאס זה לקחת לבד. יש משהו בהגשה של אימא שהופך אוכל להרבה יותר מזה ומאכיל איזו ילדה קטנה בתוכי.
"תיקחי לבד", הצעתי לבת השמונה שלי תוך כדי טיפול בקטנות. "לא, אני רוצה שאת". צודקת לגמרי, תודה שהזכרת לי מי אני ומה אני. בגיל שנה, בגיל שמונה, בגיל חמש עשרה וגם בגיל שלושים וחמש, אין כמו ליווי של אימא. דרך המילה הטובה, המבט המאמין ואפילו דרך האוכל.
היציאה לפנימייה הישיבתית או לאולפנה מלווה בהתרגשות, בפחדים ובחששות. השינוי, ההתמודדות החברתית, המרחק מהבית, האוכל של הישיבה, האתגר הלימודי. הם יוצאים מהבית אל שדה הקרב, אל ההתמודדות העצמאית היומיומית. איך נוכל להיות להם לעזר בשלט רחוק? איך נדע אם טוב לו או לא, כשהוא לא משתף? איך להגיב לטלפונים או ביקורים תכופים מדי?
ראשית, הראי לו שאכפת לך. את זוכרת? הוא עדיין מאוד צריך אותך, למרות השרירים והגוף המגודל. הכיני עוגיות בצאתו לישיבה, פתק קטן, כמה מילים. הקדישי מחשבה לפרידה ביום ראשון ולשהייה המשותפת.
אל תתנתקי, שמרי על קשר. שהיא תרגיש שלמרות המרחק את עדיין איתה, חושבת עליה, אוהבת אותה. סמסי לה "הגעת?", "איך הייתה הדרך?", "לילה טוב מתוקה". לעתים דווקא המרחק מזמן התחדשות של הקשר, ממש כמו בזוגיות. וכשהילדה חוזרת הביתה דאגי שיהיה אוכל ביתי, מיטה מוצעת, מים חמים למקלחת. אז היא תדע: מישהו חשב עליי. אני אהובה. שבי לידה, היי נוכחת. הילדה שלך חזרה הביתה כדי לנשום, לנוח, לשים ראש.
דאגי שיישאר חלק מהמשפחה גם כשהוא בישיבה. יַדעי אותו בבשורות חשובות כמו "דודה מרים ילדה בן", או "לנועם יצאה שן". שמרי על המיטה שלו, על חפציו, על המקום שלו בבית. אמרי לכולם: "נחגוג מחר בערב, כשמתן יחזור". המשיכי לשתף אותו בעבודות הבית. הוא חלק מהמשפחה, לא אורח.
הסופר חיים ולדר, בסיפורו "ימי רביעי עם אימא", מתאר באופן מרגש ביותר את חוויית בילוי זמן איכות קבוע עם אימא, ואת ההשפעה החיובית שלה לחיים. לא תמיד זה קל. לעתים תזהי שיש קושי, במצב הרוח, בהבעת הפנים. פתאום הוא בבית, מה קרה? אין לימודים? בלעי את המילים, נשמי עמוק וקבלי אותו במאור פנים: "איך אני שמחה שבאת, טוב לראות אותך!". לא סתם הוא הגיע.
לקראת שיחה שהתבקשתי לתת, שיתפתי את אמי בוואטסאפ במתח שלי לקראת האירוע. מילותיה היו ספורות ומדויקות. קראתי, חייכתי. נשמתי. זה בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע. תודה על האמון, אימא!
פורסם בפנימה