"קשה לי עם ההורות של בעלי, אני מרגישה שהוא קשוח מדי והרבה פעמים גם חסר סבלנות לילדים", אמרה לי אישה יקרה בכאב, "תמיד חלמתי שילדיי יגדלו באווירה חמה, מפנקת ותומכת, אך אני מרגישה שבעלי הורס לי את זה".
פערים בחיי הזוגיות הם דבר נפוץ. אך כאשר ההבדלים נוגעים לגידול הילדים, לגישה ולאופן חינוכם, לא פעם הוויכוחים או החיכוכים נעשים אף חריפים וכואבים יותר. לפני זמן מה תיאר בפניי אב דואג את תחושתו לגבי ההתנהלות של אשתו: "אצלה הכול מותר! הילדים גדלים באווירה של הפקר, אילו מין ילדים הם יהיו?! היא ממש מזיקה להם!" ניכר כי הוא באמת היה מודאג.
הפערים בגישה ובהתנהלות ההורית עלולים להביא לאווירה מתוחה וביקורתית. כאשר כל אחד מהצדדים בטוח כי ההורות שלו היא הדבר המדויק ביותר, ומתוך כך מנסה לשנות, להעיר ולהשפיע על הדרך שבה פועל הצד השני, אנו יוצרים לעצמנו מתכון בטוח למריבות. מכיוון שאף אחד מאיתנו לא אוהב להרגיש שלא מרוצים ממנו או שמנסים לשנות אותו, בהערות ההדדיות אנחנו עלולים להזיק להורות או לזוגיות יותר מאשר להועיל.
מעבר לכך, כאשר אנחנו משדרים לבן הזוג חוסר אמון בתפקודו כהורה, אנחנו עלולים לפגוע גם באמון שלו בעצמו ובכך להחלישו. "על כל מה שאני עושה עם הילדים יש לאשתי מה להעיר, אז אולי לא מתאים לי להיות אבא ודי!" ציין בפני אב פגוע. ההערות או אפילו השדר הפנימי של חוסר האמון מחלישים את החיבור לטוב, לכוח וליכולת ולעתים גם את הרצון.
תובנה משמעותית נוספת היא ההבנה שאווירה של ביקורתיות בזוגיות פוגעת גם בילדים, שכן הם חשופים לכך וחווים חוסר ביטחון בבית.
אז מה כן?
קודם כול חשוב להבין שפעמים רבות ההבדלים אינם מתבטאים דווקא בגישה אלא במינונים ובאיזונים. אצל מרבית הזוגות שפגשתי התגלה כי שניהם מאמינים שהורות חיובית כוללת בתוכה חום ואהבה יחד עם גבולות וסמכות, אלא שההבדל מתחיל בשונות במינונים ובאיזונים, כאשר כל צד נוטה להדגיש כיוון אחר.
יש פעמים שבהם הפער נובע מהקושי האישי ולא מהבדלי גישה. למשל, אישה שמאמינה שצריך לענות לילדים בסבלנות, אך לא פעם קשה לה ליישם זאת. או בן זוג שמאמין כי לא נכון לאיים על הילדים, אך לפעמים הוא מאבד את עצמו ומתחיל לצעוק ולאיים. הבנה זו מחזקת אותנו בכך שהשונות לא נראית כל כך תהומית ומאיימת, וממילא קל יותר לעבוד יחד, לגשר ואף ללמוד זה מזה.
אחד העקרונות המשמעותיים ביותר בהתמודדות עם הדילמה ההוריות הזו היא: אַת תעשי את שלך. תהיי את האימא הכי טובה שאת יכולה להיות. כלומר, תיקחי אחריות אישית. במקום לכעוס, להעיר או להתעצב על אופן ההורות של בן הזוג, פשוט לנסות להיות האימא הכי איכותית שאני יכולה.
באופן שכזה לא רק שבן הזוג לא מרגיש מואשם או מותקף, אלא שכעת יש לו גם בת זוג שאפשר ללמוד ממנה - בלי מילים.
נקודה עיקרית נוספת היא ההבנה כי הדרך הטובה ביותר להשפיע על בן הזוג היא דווקא באמצעות עידוד ופרגון לטוב שנעשה. כשאנו מעודדות ומשבחות מעשה חיובי אנו מחזקות גם את הרצון להמשיך ולפעול בדרך זו. הלחץ והביקורת, כידוע, עושים את ההפך. כך שפעמים רבות דווקא כשאנחנו מצליחות להרפות ומעניקות אמון ומרחב פעולה, אנחנו מאפשרות לכוחות החיוביים להופיע, וגם אנו עצמנו מצליחות לראות את הדברים מנקודת מבט אחרת.
וזה הזמן לחזק גם את האמונה. האמונה כי בורא עולם ידע להתאים לילדים שלנו את זוג ההורים המתאימים להם במדויק. לא פעם, אחרי שנים, אנחנו מגלים כי דווקא השוני יצר איזון בריא וטוב לילדים. ומה שנראה לנו אז כחוסר סמכותיות למשל, נתן לילדים תחושה של מרחב ועצמאות אישית.
לסיכום נזכיר כי אנו הופקדנו כשליחות של בורא עולם לגדל את הנשמות היקרות הללו. וממילא תפקידנו להשתדל, להתאמץ ולהתפלל שנזכה לעשות את הכי טוב שאנחנו יכולים בעבורם - וה' הטוב ירחם עלינו, שנצליח.
המאמר מתייחס לפערים נורמטיביים ולא חלילה למצב של אלימות או התעללות. במקרים אלו נדרשת התערבות שונה בתכלית.
פורסם בפנימה