יש אימהות שמשתוקקות לעבור בשנית את חוויית הלידה דרך הלידה הצפויה של הבת. הן מלוות ומתענגות, ומרגישות שהמנגינה לא נפסקה ושרשרת הדורות נמשכת.
אני איני נמנית עליהן. אולי זה בגלל שאני מגיעה ללידה של בתי גם בכובע - שקוף אמנם - של רופאה מיילדת שעוקבת בדריכות אחר כל ירידה בדופק העוברי שנרשם במוניטור. אולי זה בגלל שאני מרגישה שאני חיה במעין סימביוזה, וכל עצמותיי תאמרנה: די! אני רוצה להרגיש סבתא ולהתענג על הרך הנולד לאחר הגעתו לחדר התינוקות, כשהוא עטוף בשמיכה בידי מילדת חייכנית.
אך מצד שני אני חווה בכל לבי את החוויה של חדר הלידה. מתי הגעתי לתובנה זו? רק לאחר לידת נכדי הבכור. אז גם התחלתי להבין ללבו של האב הטרי שעומד ליד מיטת אשתו הסובלת כשהוא חסר אונים. ממש ריחמתי עליו. לאחר הלידה, שבה לחצתי יחד עם בתי במשך שלוש שעות, כאבו לי כל השרירים בגוף, סבלתי מדיכאון קל, והגעתי למסקנה שהגיע הזמן להקים בתי החלמה לאמהותיהן של היולדות.
תקופת ההורות מתחילה עוד בזמן שהעובר שוכן לו בנחת במעי אמו. ואכן, לפני למעלה מחמישים שנה הכריז פרופסור איאן דונלד, חלוץ העל-קול (אולטרסאונד) במיילדות, שארבעים השבועות הראשונים שבהם חי העובר ברחם חשובים להתפתחותו ומשפיעים על מהלך חייו ועל עתידו יותר מארבעים שנות חייו הראשונות.
מתברר שהסביבה התוך-רחמית מתווה את המסלול שבו העובר מובל אל החיים החוץ-רחמיים עלי אדמות, ושהיא משפיעה באופן משמעותי על הדרך שבה אותו אדם, בסוף ימיו, ייפרד ממתנת החיים. מערכת זו מפוקחת היטב, ובורא כל בשר הוא זה שמפליא לעשות.
בעולם רווי סכנות מבית ומחוץ האם ההרה מוצפת מתחים דאגות, וכך היא מעבירה לעובר מסר שיש צורך בערנות לקראת ההתמודדות העתידית מחוץ לרחם, מה שמשפיע על אופיו לכל החיים. הסביבה התוך-הרחמית גם מאפשרת ניהול מידע ובקרה על הביטוי של המבנה הגנטי של העובר ועל הסתגלותו לסביבה.
לדוגמה, אימהות הסובלות מתת-תזונה תלדנה ילדים במשקל לידה נמוך מהממוצע. ואכן, ילדים שנולדים עם פיגור בגדילה התוך-רחמית עקב תזונה אימהית לקויה עלולים לפתח בעתיד - כפיצוי עצמי - תסמונת מטבולית שתתבטא במחלות לב וכלי דם, השמנת יתר, יתר לחץ דם וסוכרת.
כמו כן, בעבודות שנעשו בחולדות נצפה שאצל אֵם שנחשפה למתח משמעותי במהלך הריונה יופיעו צאצאים עם יותר חרדות, קשיים קוגניטיביים, הפרעות קשב וריכוז, דיכאון, ועוד תופעות נוירו-פסיכולוגיות שונות.
חוקרים מארצות הברית מצאו כי השפעות כגון עישון של האם, דיאטה או חשיפה לכימיקלים עשויות להשפיע על גנים שמגבירים את הסיכון של העובר לחלות במחלות שונות במהלך חייו. עורכי המחקר ניתחו את דפוס הביטוי של הגנים החשובים לגדילה ולהתפתחות בחבל הטבור ובשליה של יותר ממאה עוברים. הממצאים תמכו בסברה ההולכת ומתבססת כי רגישות למחלות עשויה להתפתח כבר ברחם.
שאלה עתיקת יומין אשר מעסיקה הוגי דעות, אנשי חינוך, פסיכולוגים וסוציולוגים היא עד כמה תכונות האדם טבועות בו מבטן ומלידה, ועד כמה הן נרכשות במהלך החיים. האם כל מה שיש לו לאדם הוא ירש מהוריו, והתכונות צרובות על הדיסק הקשיח שלו? האם הוא נולד עם תכונות אלה ואיתן הוא גם מסיים את חייו, מבלי יכולת לשנות אותן?
מנגד, אם התכונות הן נרכשות יש חשיבות גדולה לחינוך ולסביבת הגדילה של הילד. לפי גישה זו הילד נולד בבחינת לוח חלק, ובידי ההורים והסביבה הכוח לצבוע את חייו באמצעות הקניה של הרגלים נכונים. לפי טענה זו יש לנו אפשרות לקחת אחריות על חיינו ועל חיי ילדינו.
אבל פשוט יותר להאשים את הגנטיקה. דוגמה לחותם הגנטי שהאם משאירה על בניה היא מחלות המועברות בתאחיזה לכרומוזום ה‑X, כמו המופיליה, דיסטרופיה שרירית על שם דושן (ניוון שרירים) ואפילו עיוורון צבעים.
ומה לגבי תסמונת ה‑X השביר? כרומוזום X הוא בעל שתי זרועות, ארוכה וקצרה. בקצה הזרוע הארוכה עלול לחול שיבוש בגן FMR, הכולל בתוכו רצפים שחוזרים על עצמם. ככל שהרצפים חוזרים על עצמם מספר רב יותר של פעמים, כך גדל הסיכון לצאצא חולה. התסמונת הזאת עלולה לעבור לתינוק רק כאשר האם נשאית של הגן הפגום, ולכן בדיקת הנשאות נעשית לאם.
אחת משלוש מאות נשים לערך נושאת את השינוי הגנטי הגורם למחלה. אם מתגלה בבדיקה שהאם נשאית, ניתן לבצע בדיקת סיסי שליה או בדיקת מי שפיר, כדי לברר אם הגן הפגוע עבר לעובר. אך טוב מכך הוא לבצע אצל אם נשאית אבחון טרום-השרשתי באמצעות הפריה חוץ-גופית, ובחירת עובר בריא. כך נמנעים עוגמת הנפש והמתח העצום הכרוך באפשרות של הפסקת היריון מחד גיסא או לידת ילד חולה מאידך גיסא.
בעשרים השנים האחרונות הגיחה לעולם המחקר הגנטי מוטציה בגן BRCA, שהיא הגורמת לסיכון מוגבר (עד 50%), בעיקר בנשים אשכנזיות, להופעת סרטן שד או שחלה. שכיחות הופעת המוטציה באוכלוסייה האשכנזית היא 2.5%, והיא מועברת דומיננטית על ידי האם או על ידי האב בשווה, אך הבנות היורשות את המוטציה הן בסיכון יחסית גבוה לתחלואה בסרטן שד.
ישנן אימהות שמעדיפות לא לבדוק אם הן נשאיות של המוטציה לאחר שהתגלו כחולות, מחשש שיתעוררו אצלן רגשי אשמה על כך שהורישו לבנותיהן מוטציה שמסכנת את חייהן.
אכן, אין מנוס. האם מותירה בדור הבא חותם לכל החיים, לטוב ולרע. היא נושאת את צאצאיה האהובים על לוח לבה, לב שמתרחב באופן על-טבעי עם הולדת כל ילד נוסף, ולעולם לא תאמר בלבה "צר לי המקום".
בשמיעה מחודדת היא תחוש את נימי נפשם של ילדיה, את הבת היולדת הטרייה שבצליל קולה היא קולטת דכדוך, את הזוג הצעיר שמתקשה בפרנסה, את הנכד הטרי שלא מרצה את אחות טיפת החלב ועלה רק מאה גרם במשקל. כל צחוק של נכדה שמנמנה נחקק על לוח לבה, וכל בכי מעורר בה דאגה. כמובן שתיק-הגב שלה הולך איתה לכל מקום, בלכתה בדרך ובשוכבה ובקומה, והוא מכיל את תפילותיה הקבועות והמזדמנות.
בגיל 5: אימא יודעת הכול.
בגיל 12: אימא לא יודעת הכול.
בגיל 18: אימא לא מבינה כלום.
בגיל 35: אולי כדאי להתייעץ עם אימא.
בגיל 45: בטח אימא תדע מה לעשות.
בגיל 55: מה אימא הייתה עושה כעת?
בגיל 65: הלוואי שהייתי יכול לדבר
על כך עם אימא.
פורסם ב''פנימה''
לרכישת מנוי