"אני נזכרת בהנאה כיצד אימא ואבא לימדו אותנו מוסר, ערכים, תזונה ואורח חיים בריא בכל יום. הם היו המורים היעילים והמשפיעים ביותר שלי.
הם פיקחו והנחו אותנו בכל עת. הם סיפקו לנו מגן מפני השפעות מזיקות. עשיתי כמיטב יכולתי להעביר את הדברים לילדיי ואני מקווה שילדיי יעבירו אותם לילדיהם. הורים נותרים חיים כאשר הילדים שלהם ממשיכים בדרך החיים ובמערכת הערכים שלהם...".
את השורות האלה כתבה אמי סילביה מנדלבאום כחלק מזיכרונותיה בשנת 1995, שעה שביתה היה עדיין בנווה דקלים
שבגוש קטיף.
היא הייתה סופרת פורה וכתבה טור קבוע לעיתון 'ג'ואיש פְרס' (Jewish Press) האמריקני. היא כתבה שני ספרים שנושאם גישור וספר עזר ששרטט את שיטת הגישור שלה לאחר שהקדישה יותר מעשרים שנה למתן עזרה לנשים עגונות לקבל את הגט שלהן ולפתוח פרק חדש בחייהן.
היא הייתה נואמת מוכשרת ובעלת חוש אינטואיטיבי לעבודה ארגונית. בשנת 1956 היא הקימה בארה"ב בית ספר יהודי דתי שפורח עד היום, וכן סניפים אחדים של 'נשות מזרחי' לגיוס כספים לישראל ולמען לימוד של נשים על המדינה היהודית החדשה.
כשאמי ז"ל הגיעה לגיל תשעים, אמרה לי אחותי הבכורה: "את יודעת, אמנו היא אישה מיוחדת מאוד". אני מניחה שרבים מאיתנו פשוט מתרגלים לאימהות שלנו וסוברים שכך הן כל האימהות. אולם כאשר הרהרתי בהערתה של אחותי, חזרתי לאחור על פני השנים וראיתי שאמי הייתה מנהיגה בעלת חזון. יהיו גם כאלה שיאמרו שהיא הייתה אגדה. השורות שכתבה לעיל מעניקות לנו מבט קצר על מה שהניע אותה לקבל את ההחלטות האמיצות שעשתה בחייה וליטול על עצמה את ההתחייבויות שהאמינה בהן.
אמי חייתה דור שלם לפני זמנה. לפני שהתנועה לשחרור האישה זכתה לפופולריות היא כבר למדה לנהוג במכונית, קיבלה רישיון בסוכנות נדל"ן ומכרה נכסים מסחריים. היא עבדה ללא ליאות למען הקהילה היהודית, הן למען הקהילה המקומית שלנו והן למען ישראל. קידום ותמיכה בחינוך היהודי עמדו בראש סדר העדיפויות שלה.
אף על פי כן, המסר החזק והצלול ביותר שקיבלתי ממנה היה שעבודתה החשובה והיצירתית ביותר של האישה היא בניית בית יהודי וגידול ילדים. כאשר אמרה לי זאת פעמים רבות במשך חייה, הייתה זו ישותה שדיברה בעוצמה. כשהייתי רכה בשנים היא קראה לי סיפורים שעה שאכלתי ארוחת בוקר, ודקלמה איתי "שמע ישראל" לפני ששכבתי לישון בערב. שיחקתי לידה בעת שהיא גזמה את שיחי הוורדים וקטפה אפרסקים בגינתנו. כשלמדתי לקרוא, קראתי סיפורים באוזניה שעה שהיא הכינה שימורי אפרסקים ופירות וירקות אחרים במטבח שלנו.
אמי הייתה מורת העברית הראשונה שלי. אני עדיין זוכרת את קרטוני האותיות השחורים שהיינו מסדרות ביחד על הלוח הלבן הגדול על השולחן במטבח. כפי שהיא סיפרה על הוריה, "הם היו המחנכים העיקריים שלי בענייני מוסר, ערכים, בריאות, תזונה, ופיתוח האופי", והיא חיה את הערכים האלה והעבירה אותם אליי. ראייתה את הבית והמשפחה באור כה נעלה הפכה את הבית והאימהות לאבני יסוד בחיי.
בשנת 1972 הגשימה אמי את חלום העלייה שלה. היא אהבה כל חלק בארץ והתגוררה לסירוגין בנתניה, בצפת ובירושלים. לאחר שפרשה מעבודתה ההתנדבותית עם עגונות היא עברה לנווה דקלים, מעין סוג אחר של עלייה. בזיכרונותיה היא כתבה: "מאי 1998. אני צופה בשמחה רבה בחגיגות שנת היובל של מדינת ישראל. אני חוגגת בשקט תוך שאני נזכרת כי מרבית חיי פעלתי כדי לתרום ללידתו מחדש של הבית הלאומי שלנו. בחוגגי את יום הולדתה החמישים של ישראל, אני שבה ומקדישה את חיי לארץ ישראל ולנצח ישראל".
אחד הדברים המשמעותיים ביותר שלמדתי מאמי הוא החידוש של הקדשה מחדש בכל שלב בחיים. זה הדבר ששומר עליך צעיר, פעיל ומסוגל להמשיך לתרום לקהילה, בלא הבדל גיל. אפילו לאחר גוש קטיף, בגיל תשעים, אמי הקדישה מחדש את חייה ומילאה אותנו השראה. היא אכן הייתה אגדה.
פורסם בפנימה