איזו משימה, איזה נושא מרגש, לכתוב מה לקחתי מאימא ז"ל. או יותר נכון לכתוב מה הייתי רוצה לקחת. כשאני חושבת על זה יותר לעומק, מה נערה לפני גיל חמש עשרה יכולה להפנים ולהבין? הנערה היא אני. הוריי נהרגו בתאונת דרכים בהיותי נערה צעירה באולפנה. אימא הייתה בשבילי, ועדיין, המקור העליון להשראה.
כשאימא נהרגה היו כמה מחברותיי שאמרו: "עכשיו אנחנו מבינות למה דיברת איתה על כל דבר, כנראה ניצלת את הזמן הקצר שהיא חיה".
אימא שלי היא דמות של רוגע, של שקט פנימי, של עולם מלא מצד אחד אבל רגוע ושלו מצד שני. אימא היא בשבילי ים של ידע והשכלה אבל גם סמל של ענווה וצניעות, ובעיקר - אי של נורמליות ושפיות. היום כל אחד הוא "שיטה" או "טרנד" חדש, אבל אימא הייתה כל כך פשוטה, מתוך נקיות עצומה.
אימא גדלה בבית של תנועת המוסר. אביה, הרב דב כ"ץ, כתב את הסדרה הנפלאה על עולם המוסר של הישיבות הליטאיות המפוארות. היא תמיד סיפרה איך ישבו בצל העץ ברמת גן, שם גרו בצעירותה, ואביה הקריא לה פרקים שכתב. לימים, דרך העיסוק שלה בספרות, היא גילתה את רבי נחמן מברסלב. זה היה בתקופה שבה רבי נחמן לא היה פופולרי ומפורסם כלל, ואימא הייתה סנונית ראשונה שכתבה ופירשה את סיפורי המעשיות של רבי נחמן.
מעולם לא ראיתי אותה בוכה, אבל בימים שבהם עסקה בסיפורי המעשיות הייתה נרגשת ובוכה לעתים מרעיון שעלה בראשה או יותר נכון מלבה הקדוש. כשסיימה את מבצע כתיבת הספר הסתיימו גם חייה. כששאלו אותה על חיוב נשים בתפילה היא ענתה שזו זכות. יש לנו את הזכות להתפלל ומתוך הזכות הזאת היא ניהלה את תפילותיה, ובכלל התענגה על עבודת השם.
נראה לי שיש לי בעזרת השם עוד ימים ושנים רבות לחיות כדי להפנים, ללמוד ולקחת דברים מתכני חייה הקצרים של אמי.
פורסם בפנימה