"מלי, אני חייבת להגיד לך משהו".
ידעתי. היא סיימה להתלבט וכעת רוצה לומר לי משהו שאולי לא נעים לה לומר. ראיתי אותה מחווירה ומסמיקה קלות.
"זה בסדר, תגידי", ניסיתי לעזור לה.
הרגשתי מוזר. התחושה המוזרה הפכה למוזרה עוד יותר, כששמעתי מה בפיה של אימא של נעמי. "תשמעי, לא נעים לי להעיר לך, כי אני יודעת שאתם הורים משקיענים ונהדרים". כבר זה נשמע חשוד. "אבל אתם חייבים לעשות משהו בנידון", אמרה והתרחקה ממדף הגבינות הלבנות. "אני מבינה שקשה לך עם העבודה והמשפחה הברוכה, אבל את חייבת להבין שהבת שלך עדיין נערה, ואימא זה תואר שמחכה לה רק בהמשך החיים".
לא הבנתי על מה היא סחה, ואז זה הגיעה הפואנטה. "לצערי, אני עוקבת אחרי השיחות של הבנות שלנו, ואני מוכרחה לומר לך שאני נחרדת. כן, ממש נחרדת. וגם כואב לי הלב ששירה שלך, שהיא בקושי בת חמש עשרה, לא יכולה לצאת לבריכה או לכל פעילות חברתית אחרת עם נעמי שלי, כי היא צריכה לעזור בבית עם הילדים. אני אומרת לך כאימא וגם כאחת שאכפת לה: תיזהרי, את הורסת את הילדה. תני לה ליהנות מתקופת הנערות. כמו שאמרתי לך, עוד יגיע הזמן שלה להיות אימא והיא עוד תצטרך להתמודד עם מטלות הבית שלה".
עיניי התעגלו בתימהון, אבל היא המשיכה: "היססתי מאוד אם לשוחח איתך, אבל החלטתי שאם נפגשנו כאן זו הזדמנות וחשוב שתשמעי את הדברים. כי דווקא את, שמשמשת מודל והשראה לאימהות אחרות, לא מתאים, פשוט לא מתאים שתתנהגי כך ותעבידי את הבת שלך קשה כל כך בבית".
חבילת פריכיות האורז שהחזקתי ביד נשמטה ארצה.
יכולתי בהחלט להבין על מה היא מדברת. לא קשה לצוטט לשיחות של בנות עשרה שמדלגות עם הנייד בכל הבית, או רובצות על הספה ומשוחחות בקולי קולות כדי שגם השכנים ישמעו.
"את רוצה שנלך יחד לבריכה?" שאלה נעמי. אבל שירה, שלאחרונה לא ממש מתלהבת מנעמי אלא משלומית, חברה אחרת, לא נענתה לרעיון. תוסיפו את העובדה שהחופש היא גילתה את הקסם של הרביצה בבית, ובשבועות האחרונים, כשהלימודים התחילו, רשימת המטלות גדלה. "אימא, ככה אני רוצה", היא קרצה לי בעין. הבנתי אותה, היא תמיד לפני או אחרי חודשים מתישים של לימודים, ועוד בגרויות רבות לפניה ונכונה לה דגירה של שעות מול הספרים הפתוחים.
היא חיפשה דרך להתחמק מהחברות המחניקה שלה עם נעמי, שלאחרונה מקצינה ומחפשת כל העת טיולים, בריכות, אטרקציות והנאות. שירה לא ממש שיקרה, כי באופן כללי היא באמת חייבת לעזור - ולו במעט - בבית, אבל העזרה שלה מסתכמת בהנחת בגדיה המלוכלכים בארון הכביסה ובפינוי השולחן משאריות האוכל.
אבל אימא של נעמי פירשה את זה אחרת. בעיניה, הבת שלי, האומללה, זאת שיש לה "מלא אחים ואחיות קטנים", נאלצת לוותר על מנעמי הנעורים לטובת גידול האחים והאחיות שלה ועזרה מסיבית בבית. מה אומר לה? שהבת שלה חונקת את הבת שלי בטלפונים מנדנדים ללא הרף ומנסה לשכנע אותה לצאת, ושירה, שלא נעים לה לומר "לא מתחשק לי", שולפת את נשק הבית?
כששמעתי את השיחות ביניהן לא תיארתי לעצמי ששירה תצטייר השפחה החרופה של הבית, זו שנערותה נגזלת ממנה בגלל היותה בת למשפחה ברוכה.
עזבתי את אימא של נעמי כשהיא מצקצקת בשפתיה, וחשבתי לעצמי שהגיע הזמן להניח את הקלפים האמיתיים על השולחן.
זה לא משנה כמה ילדים יש בבית, אם מדובר בשניים או בעשרה, תמיד תשמעו סיפורי זוועה על נערות או נערים שעול הבית נפל על כתפם. לפעמים זה אמיתי, אבל במקרים רבים מדובר בסיפור כיסוי ותו לא.
בדורות הקודמים, כשהילדים עבדו בשדה, סייעו בעסק המשפחתי או נרתמו לעבודת כפיים מגיל צעיר מאוד, היה מקובל שהבנות עבדו במקביל בבית, בעבודות שאינן מביישות עוזרת בית עמוסה במיוחד. אבל מאז התנאים השתנו, והיום הילדים עסוקים בריצה מהחוג לג'ימבורי או בסתם רביצה אחרי הלימודים הקשים בבית הספר. הם כבר אינם מסוגלים לעזור אפילו במשהו ממה שאנחנו, בתור ילדים, עזרנו להורים שלנו.
כל הורה שפוי יודע שאסור לו להטיל על ילדיו עומס עבודה או אחריות יתרה. ולא נטייח. כן, במשפחה גדולה יש עבודה סביב השעון. כן, מותר לבקש מהילדים לעזור, חובה אפילו לעשות זאת. הילדים אינם אורחים בבית מלון והם צריכים להטות שכם, אפילו בתפקיד קטן כלשהו, שיחבר אותם לבית, לעשייה ולאחריות. אבל שימו לב, בקשו את עזרתם וקבעו חוקים וכללים ברורים.
בבית ברוך ילדים כמו שלי כל ילד ממונה על תפקיד מסוים, לפי מה שהוא אוהב ובחר. אם זה קניות הבוקר במכולת, קיפול כביסה מסוג אחד מסוים, פינוי שולחן האוכל וסידור המטבח, הדחת כלים לפעמים ועוד. כך הילד לומד להיות קשוב לסביבה, אבל מכאן ועד עזרה מסיבית – הדרך ארוכה. בשביל זה יש עוזרת בית שמזמינים אחת לשבוע לפחות, לניקיון יסודי ומאומץ.
אבל עם כל זה שילדים אינם משאב משמעותי בתכנית הסדר והניקיון המשפחתית, ילדים בוגרים הם כן משאב חשוב בתחום השמרטפות. אחרי שנים שבהן הייתי כבולה בערבים ולמצוא בייביסיטר היה משימה קשה, היום אני קוטפת את הפירות. אם יש לנו חתונה, אירוע או סתם מתחשק לנו לצאת לשעה קלה לבית קפה - אחרי שהקטנים מוכנים לשינה, המתבגרים בהחלט יכולים להשגיח עליהם.
בינתיים הם משחקים, לומדים, מפטפטים עם חברים ועושים כל פעולה שהיו עושים לו היו עוסקים בשמרטפות אצל השכנים.
פורסם בפנימה