הבטחתי. נו, אז הבטחתי, אז מה? מישהו חשב אי פעם שיגיע הזמן לקיים? הבטחתי שאחרי החגים אני אתחיל דיאטה. אז הבטחתי. הבטחתי שאחרי החגים אני חוזרת להליכות. נו, הבטחתי. אחרי החגים, כך נאמתי ביני לבין קוני, אני מטפלת לכל הקטנים בשיניים, עושה לגדולה בדיקת דם, מסדרת את חדר הארונות ומחליפה שולחן במטבח.
אחרי החגים, כך תכננתי, אני אקפיד לקחת את הוויטמינים כל יום. אחרי החגים אסע לבקר את סבתא ברכה. אני אפילו אולי אקח אליה את הילדים. מה, לא מגיע לה? אחרי הכול לא כל אחד זוכה לנינים. אחרי החגים אני אהיה אימא פנויה יותר, רגועה יותר, קשובה יותר, רגישה יותר, יציבה יותר, מקפידה על זמנים יותר, מאורגנת יותר. אחרי החגים אני אחזור לעצמי ואחזיר גם את הילדים למסלול. נאכל לחם מקמח מלא, נבשל הרבה מרקים, נוציא ביום ראשון פאזל של אלף חלקים ונרכיב אותו על שולחן השבת, ונראה אם נגמור עד שתבוא המפה הלבנה ותפנה אותנו.
אחרי החגים, כך אמרתי לעצמי. אחרי החגים. והכי חשוב, כך הבטחתי, אחרי החגים אני אאבד את הרשימה האינסופית הזאת. כאילו במקרה, לא תהיה לי ברירה. וכך היה. ענן הזוהר של תשרי מתנדף, והחיים מחכים בסבלנות עד שנגמור עם פסטיבל הרוח וימי הגשר ונחזור לעסקים. אז הנה אתה, מרחשוון. הנה אתם, אחרי החגים. את האמת, לא באמת חשבתי שתגיעו, הדחקתי אתכם, שמתי אתכם במגירה וסגרתי. תכל'ס למי יש כוח אליכם? תקופת אחרי החגים היא ביצה שאליה הושלכו כל גרוטאות החיים, אלה שלאף אחד אין חשק וכוח להתמודד איתן, אלה שמאיימות ומעיקות.
זה מדהים שהחגים הצליחו לדחוק החוצה את העולם הזה לחודש שלם. הנה אתם, חיים שבלוניים ושגרתיים שלי. הנה אני כמו שאני. ושוב, כמו אתמול, כמו תמיד, כמו עכשיו, צריך לקום. צריך להתחיל מחדש.
עוד סיבוב יצא לדרך, מי יודע אילו עלילות מחכות לנו השנה. פעלנו מה שפעלנו, ועכשיו הדרך לוקחת אותנו לאורך מסלולה. מובלים, מושגחים, חצי עצומי עיניים.
אז מה יהיה עליי? אני מרימה עיניים ושואלת. זו שוב אותה אני מול אותו עולם שבראת, הוא גדול ואני קטנה. מזל שאתה יותר גדול משנינו. ואתה מאוד היית רוצה לראות אותי, הקטנה, מנצחת אותו, הגדול. אישה אחת קטנה מול עולם גדול וסוער. כמה דחיתי? מאיפה יהיה לי כוח לעמוד בכל המשימות, כולן הכרחיות עד חיוניות לגמרי? בא לי לברוח, בא לי להתחפר בפוך, בא לי שוקו ועוגיות. אתה בטוח שנתת לי כוח להכול? בטוח?
אני שומעת בתוך הלב שלי כן גדול. גדול, גדול. כן זקן, אלוקי. כן שנותן לך דלק להתחיל לבעור.
טוב, נו. די להתקטננות ולמרמרת, אני פוקדת על עצמי. די להתבכיין, קומי מעפר, מעפר קומי. בסוף תמיד צריך לקום מעפר. אני לוקחת דף 4A חלק ומגוהץ, ומתיישבת ליד השולחן המתנדנד במטבח. אני נושמת עמוק, וכותבת: ״אחרי החגים זה עכשיו״, ועושה קו מתחת. ואז אני מתחילה: להחליף שולחן במטבח, לקבוע תור לרופא שיניים, לקבוע בדיקת דם, לקנות ויטמין די, להתקשר לסבתא ברכה, להזמין חשמלאי, להחליף ריפוד לקרש הגיהוץ, להתפלל מנחה, להיות בשמחה, לספר בדיחה, לא לפחד כלל.
פורסם בפנימה