קשת בענן. איזה מראה מלא הוד והדר. מלא שמחה של שלל צבעים. מלא רצון לחקור ולדעת גם את מה שהעיניים שלנו לא רואות. מראה שהשאיר אותי תמיד עם לב מתפעם ורצון להידבק בכל הדברים היפים והטובים בעולם.
ואז חזרתי בתשובה, ויחד עם השינויים הפנימיים והחיצוניים הגיעה גם הלמידה שהקשת מזכירה לנו שהמצב כאן לא מבשר טובות. שאנחנו במציאות חיים שאין בה הוד ואין בה הדר, אלא שלל צבעים של הרס, חורבן ושפלות, ממש כמו דור המבול. היום כשאני רואה קשת, הניצוץ של פעם נדלק לו בהתרגשות ומיד השכל שלמד והחכים מכבה אותו. מה את מתלהבת? רק עכשיו הודיעו לך שהמצב כאן מאוד לא טוב.
אבל איך? איך אפשר להגיד ללב לא להתרגש ממראה כזה מפעים? ומה לעשות, הוא מפעים!
פעם עמדתי לי ככה מול הקשת ובירכתי "זוכר הברית". הודיתי לאבא שבשמים על כך שהוא לא מחריב אותנו עכשיו במבול נוסף כמו אצל נח, על כך שהוא נותן לנו הזדמנות. ולמרות המילים המודות שיצאו מפי על כך שהוא לא מחריב אותנו ממש ברגע זה, הרגשתי שהפה והלב לא שווים.
אני לא יודעת אם תהיה השנה קשת או לא, אבל בשנה שעברה ראיתי אותה כמה פעמים. וזה לא ברור לי, כי אני מרגישה שאני חיה בדור שיש בו כל כך הרבה אנשים יפים, טובים, מלאים נתינה ורצון לעזור, מלאים חיפוש אחר משמעות. אז איך זה שהקשת מתגלה לנו?
נכון, אני לא עיוורת למציאות שאני חיה בה. לא הכול כאן טוב. לא בעולם, עם טרור מחריד שעולה וצומח, ולא בארץ, עם כל מהדורת חדשות שקשה למצוא בה דברים חיוביים שקרו היום. אני חושבת שאולי צריך להתחיל להודיע בחדשות גם כמה ילדים נולדים בכל יום, ולהביא איזה סיפור לידה מיוחד ומרגש. יש אלפי כאלה, כל הזמן. ככה, משהו נעים שייתן לנו טעם טוב.
ואולי הרצון הזה שלי הוא כל עניינה של הקשת. היא באה לבשר לי משהו קשה, אבל בדרך שמעוררת אותי לרצות טוב.
הרי כשאנחנו רוצים ללמד מישהו איזה דבר, אנחנו יכולים לנזוף ולהעיר, לכעוס ולדרוש. אבל אפשר גם אחרת. אפשר להסביר לו ולהאיר את עיניו כך שזה יבוא ממנו. ואינני מתכוונת לכך שנשב ונחכה עד שהוא יבין את הטעות, אותה אני מוכנה להראות ולהסביר, אבל הרצון לשנות יבוא ממנו.
אז אולי זה תפקידה של הקשת? ללמד אותי שצריך להוסיף עוד הרבה טוב בעולם הזה דרך הרחבת הלב?
אם כך, מסתבר שהפה והלב שלי שווים. הפה אמר תודה על כך שאין מבול, והלב אמר תודה על המראה המופלא הזה.
הם היו שווים בתודה, וכל אחד מהם עשה את עבודתו. הפה והשכל הבינו שיש כאן דברים שצריך לשנות, לתקן, לשפר. והלב - התעורר. התעורר מהיופי, מההוד וההדר. מהמראה המיוחד הזה שנגלה לעיני נח ומשפחתו ובישר להם שמה שהם רואים עכשיו מול העיניים, ארץ שוממה וריקה, חסרת חיים - זה לא יקרה שוב.
כי צריך ללמד את העולם את מידת הסבלנות, וזו מידתה של הקשת. היא אומרת: תשתפרו, תתקדמו, תבררו, תלמדו, תחקרו מה לא טוב ותשנו. כך אומר לנו אבא שבשמים: אני מאמין ויודע שאתם יכולים. אני סומך עליכם, עם כל צבעי הקשת.
פורסם בפנימה