תמיד פחדתי שירביצו לי. כשהייתי קטנה אמי הייתה יוצאת לפניי לעבודה, ועליי, הבת הבכורה, היה מוטל התפקיד הקבוע ללוות את אחותי הקטנה לגן. הגן לא היה רחוק מהבית.
חמש או עשר דקות הליכה לגן, וחזור לתחנה שליד ביתי. ועדיין, ניסיתי ככל יכולתי להתחמק מהתפקיד שנכפה עליי. שנאתי את זה. פחדתי מזה. הדרך לגן עברה ליד בית ספר יסודי ואני פחדתי שילדים ירביצו לי. אני לא יודעת איך זה התחיל. אני זוכרת אי אלו דחיפות, אולי יריקה, אבל בעיקר פחד ומועקה יומיומית.
בוקר אחד, כשהתחלנו לפסוע בדרך, ראיתי משהו מנצנץ על הכביש. והנה, ציפור קטנה ויפהפייה מזכוכית. איזו מציאה! אחותי הקטנה רצתה אותה. "רותי", הייתי מוכנה לוותר בתנאי, אתן בטח מנחשות: "אם תלכי לבד לגן, אתן לך את הציפור". "לא", היא השיבה. כנראה גם היא פחדה לא פחות. הציפור נשארה אצלי, וגם התפקיד.
אני כותבת ואני עדיין מרגישה את המועקה הזאת בלב. זה היה בסך הכול לתקופה מסוימת, ולא קרה כמעט כלום, ולא סבלתי מבריונות. ועדיין, הזיכרון והתחושות חיים בי.
איזו הרגשה נוראית זו לילד שנתון באופן קבוע להצקות ולהשפלות. חלק מתפקידנו כאימהות הוא להגן על ילדינו. להגן עליהם מילדים וממבוגרים ומעצמם לפעמים, ולתת להם כלים להתמודדות, לעצמאות, לבניית החוסן הפנימי.
כאשר ילד סובל מהצקות באופן קבוע, יש לטפל בשני רבדים. האחד הוא הרובד הפרקטי, סור מרע: להפסיק את ההצקות, את המכות, את החרם, בכל דרך אפשרית - על ידי שיחה עם ההורים, עם המורה או עם הילד עצמו.
מניסיון אישי, כאימא לבנים שהציקו, ראיתי שמה שעבד בסופו של דבר היה התערבות של ההורים. בפעם הראשונה שהבן שלי הרביץ לבן השכנים הקטן ממנו, נכנסה שכנתי היקרה, ומולי ומול בני צעקה עליו והזהירה אותו שלא ייגע יותר בבנה. וואלה, היה מה זה לא נעים. לא לו, לא לי. וזה מה זה עבד. בבן שלה הוא יותר לא נגע.
גם בכיתה זה כך, אמרה לי פעם חברה מחנכת. ילד שהוריו מעורבים ומתקשרים ומבררים - איתו יותר מדויקים. יודעים שלילד הזה יש גב. לא נגיד לו כל דבר, לא נגיב כל כך מהר. הוא מוגן. הוא שמור.
הרובד השני, העשה טוב, שגם בו יש לטפל בד בבד, הוא ההוויה של הילד, מה שנקרא בשאלה האימונית "מי אני, שהוא כזה?". זו שאלה מאוד מעניינת. מי אני שבעלי לא לוקח מספיק אחריות ועושה מה בראש שלו? מי אני שילדיי לא משתפים אותי ונמנעים מקשר איתי? מי אני שהוא מציק לי? זו לא האשמה חס וחלילה, זו הזדמנות להתבוננות. מה הילד משדר, פועל, עושה, שהתגובה לכך היא ההצקות. יש לטפל בזה, לחזק את הדימוי העצמי, את המכובדות ואת הכוחות ולסייע לו לפתח כישורים חברתיים.
פורסם בפנימה