בין כסה לעשור הגעתי לרחל במסגרת מסע התרמה למשפחה נזקקת בתקופת החגים. כשנכנסתי לביתה היא הייתה באמצע אפיית חלות ובנותיה השתובבו סביב.
"בואי, שבי", היא הזמינה אותי. אני מכירה אותה בעיקר היכרות של בית הכנסת, בקידושים של השכנות, בפארק עם הילדים. והנה אני מוצאת את עצמי יושבת לידה, אנחנו מדברות על השנה הבאה עלינו לטובה ועל השולחן שלה מונחת רשימת שמות של בנות.
"קיבלתי על עצמי לנסות לעזור לבנות מבוגרות להתחתן", היא אומרת לי. "הלוואי שהשנה תהיה שנה של שידוכים", אני עונה לה ונזכרת בכמות פניות בלתי מתקבלת על הדעת. רק הבוקר אקדמאית בת שלושים ושלוש התחננה שאחפש לה מועמד ראוי מבין המרואיינים שאולי אפגוש.
"בחסדי שמים התחתנתי", היא פוצחת בווידוי מרגש.
***
הייתי בת שלושים. בת שלושים, ורווקה.
גרנו במנצ'סטר, במרחק מה מהקהילה האורתודוקסית, אבל היינו חלק ממנה. הייתה לי משרה טובה בבית הספר. הייתי מורה, מחנכת. עשרים ואחת תלמידות. סדר יום. ידידות עם המורות, משכורת, סיבה להתאפר ולהסתרק ולהתלבש בבוקר. סיבה לחיות, מסגרת.
אבל הייתי כישלון איום בשידוכים.
פחדתי מפגישות. הייתי מגמגמת, מילותיי היו מתערפלות בתודעתי. ראיתי בבחורים שהוצעו לי איום בלתי עביר וחשבתי לעצמי: מה חסר לי? יש לי חדר מטופח ומושקע בבית הוריי שהיו ועדיין אמידים ביותר. אבא עורך דין, ואימא רפלקסולוגית שכל המטרוניתות בבריטניה מחזיקות בארנק את מספר הנייד שלה. ויש לי אחיינים. יש לי מאמנת כושר אישית, רק שבעים פאונד למפגש השבועי שלנו במרפסת חדרי.
מה אני צריכה את זה, חשבתי לעצמי בדרך לכל פגישה עם הצעת שידוך, ולא עשיתי שום מאמץ. ישבתי חמוצה ומשמימה והפגישות התאדו להן בלובי של האכסניה החרדית. לפתע דברים פשוט התחילו לקרוס סביבי.
לאחר שמונה שנות הוראה ובלי כל התראה קיבלתי מבית הספר מכתב פיטורין. מאמנת הכושר הודיעה שיש לה התחייבויות קודמות, ואחיותיי חדלו להזמין אותי לבלות עם ילדיהן שהעניקו לי אשליית משפחתיות. הכול התפרק ומצאתי את עצמי בלי סיבה לקום בבוקר.
ההססנות וחוסר הכוח שלי לפרוץ קדימה מנעו ממני לחפש עבודה חדשה באינטנסיביות הדרושה. היום שלי היה ארוך ומשמים, וכך זה נמשך לאורכו של אלול ותשרי ומרחשוון. לקראת חנוכה שוב הציעו לי הצעה. בכל זאת, הייתי בת שלושים. הוא היה צעיר ממני בשנתיים, בלי עבר מפואר במיוחד. למד כמה שנים בבריסק בישראל, ואחר כך החל לשמש כמזכיר במוסד חינוכי של אביו בלונדון. לא מרשים, אבל הוא היה משהו מאתגר בחיי המשמימים.
עשיתי מאמץ לדבר איתו, לפחות שיסכים לעוד פגישה, שתהיה לי סיבה לקום ולהתלבש ולהתאפר. סיבה לחיות. ולראשונה מזה שלוש שנים קבענו פגישה שנייה. ושלישית. אחרי שש פגישות סגרנו. היום אני נשואה ואם לשניים. רק שנים אחרי שעליתי לישראל, אבי התוודה בפניי ואמר לי שפשוט ביקש מבית הספר לפטר אותי. הוא שילם למאמנת כדי שתפסיק לבוא, ואמר לאחיות שחסל סדר ביקורי שמרטפות של רחל אצל ילדיהם.
את מבינה, מלי? הוא כרת את הענף הדק שעליו בניתי קן שלא יכול היה להחזיק מעמד ברוח, והייתי חייבת לעוף הלאה - לבנות קן חדש. גם את, שאוספת כסף למשפחה נזקקת, חייבת לדעת שלפעמים צריך לעזור להם לעוף, לא לאסוף בשבילם כסף. אני אומרת לך, הבעיות חייבות לחלחל לתודעה של האדם שמתבוסס בהן. רק אם תישמט הקרקע מתחת לרגליו הוא יתעשת ויבנה את עולמו.
אני אומרת לך, אל תיתנו להם שקל. הם לא יגוועו ברעב – האדון ילך לרווחה, לביטוח לאומי, למשפחה שלו, לרבנים שלה, לעסקנים בירושלים. יצילו אותם. אם צריכים לחתוך שמה, זה אולי גם כן לא אסון, לא על כל תופעה חייבים להגן בחירוף נפש...
***
בשלב מסוים היא התעשתה וקלטה בפני מי היא עורכת וידוי שכזה. אולי השפעת תה הצמחים פגה. "אני דווקא לא מסכימה איתך", אמרתי לה. "עלינו לעשות חסד למען החסד. באותה מידה, למה לך לעזור בשידוכים אם השידוך נקבע ארבעים יום לפני היווצרות הוולד?". היא הסתכלה עליי ואני עליה, וחשבתי: שבעים פנים בתורה. כל אחד ודעתו הוא, ואולי התפקיד שלנו הוא לא לבקר, לא לשפוט, לא להחליט למי לעזור, אלא פשוט לעזור במה שאנחנו יכולים.
נפרדנו בחמימות. היא דווקא הוציאה מארנקה צ'ק ונתנה תרומה יפה, ואני הבטחתי לנסות לעזור בפרויקט השידוכים שלה.
פורסם בפנימה