עמדתי בתוך חדר הארונות שלי, מסביבי כמה ארגזי קרטון פתוחים, ניירות ומחברות מפוזרים על הרצפה.
"מה את מחפשת?" שאל בעלי. "יומן", עניתי וידיי המשיכו לחטט בארגז. זכרתי שראיתי אותו כאן, וכבר כמה שעות שאני מחפשת ולא מוצאת. "ואיזה יומן את מחפשת?" "מהטיול שעשיתי באפריקה". "כתבת יומן?" "כן, ואני ממש זקוקה משם לפרטים כרגע. אני רוצה לקרוא משהו שכתבתי. על הטיפוס להר קניה". "ולמה חשובים לך הפרטים? את הרי זוכרת הכול".
"אני פשוט רוצה לקרוא את מה שכתבתי אז, בטוח יתחדש לי משהו ששכחתי". ראשי חזר לארגז, ורעש מתקן המים שמרתיח את עצמו נשמע בחלל הבית.
"אני מכין לנו תה", עלה קולו מהמטבח.
אחרי שישבנו מכורבלים על הספה, מכוסים בשמיכות פליז מפנקות וכוסות תה בידינו, התחלתי לדבר. "ברוך שעשה לי נס במקום ההוא", פתחתי."מתוקה, עובר עלייך משהו? קודם אני מוצא אותך בתוך ארגזים כשלרגלייך פזורות מחברות עם המון המון עבר, ועכשיו את מברכת על הניסים? את מוכנה להתחיל להסביר את עצמך?". "אתה קולט ששם בהר קניה, בדיוק על קו המשווה, קיבלתי הזדמנות שנייה?".
"אולי תתחילי מההתחלה?" ביקש האיש היקר שלי, שבאמת ניסה להבין אותי.
נשמתי עמוק, ובדמיוני חזרתי אל מה שאני זוכרת מההר. זה התחיל כבר ביום שלפני כן. במהלך הטיפוס הראש התחיל לכאוב לי, חוסר החמצן עשה את שלו. כמו כל מטייל מצוי הפרוטה לא הייתה מצויה בכיסי, ולכן בחרתי בטרֶק הקצר יותר. רק שלושה ימים, אז אין הרבה זמן להתרגל להפרשי הגבהים. גם המעבר בין אקלים חם וטרופי לכפור של קרח היה די קיצוני.
בערב, בבקתה האחרונה לפני הטיפוס לפסגה של פוינט לננה, הבנתי שכנראה לא אוכל להמשיך עם הקבוצה שטיפסתי איתה. את הזריחה מהפסגה אני כבר לא אראה. המדריך אמר "דונט וורי, בי הפי", ונתן לי לשתות תה צמחים מר ביותר. תשתי תשתי, הוא אמר בחיוך, ואכן ידע למה הוא מחייך. כאב הראש נעלם כלא היה.
קמתי יחד עם כולם הרבה לפני הזריחה כדי לטפס לפסגה ולחזות שם בשמש העולה. אך די מהר התחלתי לפגר בקצב ההליכה. נשארתי מאחור עם עוד מטפסת ומדריך. השאר התקדמו כדי להספיק, אבל אני, קצב אחר היה לי. גופי לא הצליח להתמודד עם חוסר החמצן בגובה של 4,700 מטר.
הכבדות והקושי הלכו והתעצמו. ראיתי שאני מעכבת גם את המטפסת השנייה, אז ביקשתי שימשיכו בלעדיי. מה כבר יכול לקרות, חשבתי לעצמי. יש לפניי רק דרך אחת ועליה חייבים להישאר, כך אמר לי המדריך לפני שנעלם. למה? הוא לא אמר, אבל הטון שלו הבהיר לי שזה חשוב. חושך מוחלט סביבי, ותוך דקות שמעתי רק את נשימותיי. הייתי לבדי באפלה. הלכתי בצעדים קטנים ואיטיים והקפדתי, ממש כמו דורותי, ללכת רק בשביל המסומן.
הדבר הבא שאני זוכרת הוא כאב חד ברגליים, תחושה של אלפי נמלים שעוקצות אותי. התעלפתי על הקרח ורגליי, שהחלו לקפוא, העירו אותי. בתוך ערפילי תודעתי הבנתי שמצבי לא טוב, שאני חייבת לזוז, לקום, להתקדם.
לקום לא יכולתי, הרגליים כאבו. גם לשבת אני לא חושבת שהצלחתי. אני לא יודעת כמה זמן שכבתי שם על הקרח בערפול חושים. הדבר היחיד שכן זכור לי הוא שניסיתי להיזכר במקום האחרון שהייתי בו - סלע גדול שהתיישבתי לנוח עליו - לשם צריך לחזור. בשכיבה, כשאני מקפידה להישאר על השביל, דרדרתי את עצמי. הגעתי אל הסלע, וכשנגעתי בו שמחתי על דבר מוכר. נשענתי עליו בגבי וניסיתי לעסות את רגליי ולהחזיר להן את זרימת הדם.
"ואז התחילה הזריחה", חייכתי אל בעלי בעיניים נוצצות. "אין לך מושג איזה מראה מלא הוד, הדר ויראה זה. אחד המראות הכי יפים שראיתי בחיי. השמש הגיחה כאילו מתחתיי בזמן שאני הרגשתי שאני יושבת מעל העננים. אז גם הבנתי למה היה חשוב להישאר על השביל - משמאלי הייתה תהום ענקית מלאה אגמים חלקים כמראה". עיניו של בעלי אורו. "עכשיו ברור לי למה ברגע הזה הבנת שיש בורא לעולם. הרי משם התחלת את מסע התשובה שלך. זה לא רק שחווית את הזריחה - חווית את גודל הנס שנעשה לך!".
מסתבר שאמנם חוויתי אותו, אבל רק עכשיו, אחרי עשרים שנה, אני מרגישה אותו.
"אתה יודע מה עורר אותו?" אמרתי, "מותם של תמר אריאלי, נדב שֹהם, אגם לוריא ומיכל גילי צ'רקסקי באסון בנפאל". כשהבן המתוק שלנו התחיל לשאול אותי על ההליכה בגובה - חזרתי אל הגובה הידוע לי. נכון שזה לא אותו הדבר, אבל זה החזיר אותי לרגע לחוויה שלי, ואז נפל לי האסימון: ברוך שעשה לי נס במקום ההוא. גם באיחור של עשרים שנה, אני יכולה לומר זאת בהתרגשות כאילו זה קרה אתמול.
פורסם בפנימה