כשאנחנו חווים כעס, לרוב אנחנו אוחזים בפלך של שתיקה או מטיחים האשמות. אך אף לא אחת משתי הדרכים האלה תוביל למקום טוב יותר ביחסים, אלא דווקא להפך – להרעלה.
רובנו מכירים את המצב שבו אדם שכועס מאבד שליטה, וזהו אכן מצב מאוד שלילי. לעתים קרובות הוא מתרחש כשכמות הרעלים שהצטברה בגוף כה רבה, שההתפוצצות בלתי נמנעת.
כשאנחנו לא מבטאים כעס קטן, אנחנו עושים זאת משום שאנחנו רוצים תמיד להיראות נחמדים, משום שאין מי שיקשיב לכעס שלנו או משום שאנחנו מפחדים מהתגובה. אנחנו חוששים שאם נבטא את הכעס נקבל ביקורת, כי בן הזוג לא מסוגל להכיל את הכעס.
אז הכעס נשאר בתוכנו. הוא לא הולך לאיבוד, וכמו לכלוך שנערם מתחת לשטיח, כך הכעס נערם בגוף שלנו ובנשמה שלנו. כל הדחקה יוצרת עוד הצטברות של רעלים, שבסופו של דבר מתפרצת בזעם בלתי נשלט, או כשהגוף מתחיל לומר את שלו בכל מיני תסמינים ומחלות. השתקת הכעס מביאה אולי רגיעה זמנית, שקט תעשייתי, אשליה שהכול בסדר, אך לטווח הארוך נזקיה רבים.
כיצד ננהל את הכעס שלנו?
ראשית, עלינו להבחין בין ביטויים של ביקורת ובין ביטויים של כעס. זאת הבחנה דקה, אך מאוד חשובה.
כשאנחנו מטיחים ביקורת אנחנו לא נשמעים. במקום תנועה חיובית של שינוי, נקבל מבן הזוג לרוב מנגנון הגנה של התחפרות או של התקפה נגדית.
זכרי: הביקורת היא האויב מספר אחת ביחסים בין בני אדם. כל ביקורת היא סוג של התנשאות. בכל ביקורת קיים השדר "אני בסדר, אתה לא בסדר". ככלל, הביקורת מדכאת את כוחות הטוב ואת כוחות החיים, כך שבמקום לקבל את השינוי המיוחל נקבל עוד קיבעון ועוד שכבה של רעל בקשר.
לכן, כשאנחנו רוצים לבטא את הכעס ולא להשאיר שום דבר בבטן, כדאי לעשות זאת באופן לא ביקורתי. כשאני מדברת על עצמי ועל הקושי שלי או מתייחסת להתנהגות מסוימת שפגעה בי במקום להטיח אשמה ולדבר על השני, הדיבור מכובד ונותן אמון בבן הזוג שיוכל לשמוע את הדברים.
כמו כן, מאחורי כל כעס מסתתר רגש אחר: תחושת אכזבה, תחושת עלבון, תחושה שלבן הזוג לא אכפת ממני ותחושת בדידות. בשיח שמושתת על אמון הדדי יוכל כל אחד לחשוף את מחשבותיו, לשתף ולחשוף את המקום הפגוע והחלש.
יש לי אמפתיה
כנגד הביקורת, האויב מספר אחת בכל מערכת יחסים, עומדת האמפתיה, החבר מספר אחת ביחסים בין בני אדם. באופן אוטומטי, כשכועסים עלינו אנחנו מתגוננים ומצטדקים, או גרוע יותר - מתקיפים בחזרה. כנגד שני לאווים אלה אנו מעמידים שתי מצוות עשה: הכלה ואמפתיה. למה בדיוק הכוונה? הזוגיות היא המקום שבו אנו מחפשים להיות מורגשים ומובנים. אולם באופן אירוני, דווקא בקשר הזוגי אנחנו מתקשים לתת אמפתיה.
לתת אמפתיה אין פירושו בהכרח להסכים עם ההתנהלות של הזולת. לתת אמפתיה זה לתת מקום לרגשות שחווה בן הזוג. לתת אמפתיה זה להקשיב באמת. זה להשקיט את הקול הפנימי שכבר מתחיל לענות, ולהיות כולך עם האדם השני.
אם משהו מעציב את בעלך, ואת בכלל לא מבינה מה מעציב בזה, אל תתחילי להתווכח איתו. פשוט הקשיבי לו, נסי להבין את הצד שלו ותני לו תחושה - אמיתית - שהבנת אותו. זה כל מה שהוא זקוק לו. אם ירצה לקבל פתרון מעשי, הוא יידע לבקש זאת ממך. אל תציעי לו דברים שאיננו מעוניין לשמוע ואל תנסי לגמד את הכאב שלו.
התאמני על שתיקה אקטיבית, שתיקה של הקשבה, הכלה ואמפתיה. התאמנו על היכולת לדבר דיבור תומך ומעודד.
אני מזמינה אתכן להיות קשובות למה שמתרחש במרחב הזוגי שלכן כשאתן מאמצות את נתיב האמפתיה.
פורסם ב"פנימה"