"שלום אודהליה.
לאורך כל הכתבה חיכיתי בסבלנות לשמוע את מסקנותייך לגבי המקצוע הכי הכי ו... דילגת לגמרי על מקצוע המיילדות. מקצוע מדהים! ראיית פלאי הבריאה כל יום מחדש, התלהבות משותפות בירידת נשמה חדשה וגדולה לאוויר העולם. איזה נס! איזה פלא! אין מרגש ויפה מזה!
אין בעיות משמעת, ועם קצב הלידות הגדל ב"ה אין זמן לאכול במהלך המשמרת, כך שיוצא שזה מקצוע מחטב מאוד. זהו גם מקצוע נשי ביותר, ואם נזכיר קריטריון נוסף שלא הזכרת, הרי ששכרן של המיילדות הוא הגבוה ביותר, ומובטח כבר בתנ"ך: "וייטב אלוקים למיילדות... ויעש להם בתים" (שמות א, כ‑כא).
ההוכחה הגדולה ביותר שזהו המקצוע הכי הכי היא שבמהלך החיים אנשים עושים המון שינויים כמו החלפת מקום עבודה, הסבה מקצועית וכדומה, אבל קשה מאוד למצוא מיילדת שעזבה את המקצוע לטובת מקצוע אחר, כי אין מקצוע טוב מהמיילדות! זהו סוג של התמכרות - לאדרנלין, ליופי, להתפעלות ולשותפות בנפלאות הבריאה.
מומלץ בחום! אף פעם לא מאוחר!"
עד כאן דבריה.
כשקראתי את זה נזכרתי בשבת אחת לקראת סוף השירות הלאומי, לפני אי אילו שנים, כשישבתי עם סבי ז"ל על הספסל בקיבוץ וסיפרתי לו שבעזרת ה' אלמד מוזיקה וחינוך מיוחד.
סבי ישב ושתק כמה דקות, ואז אמר לי לאט ובהטעמה: "יש מקצועות שלעד יידרשו לו לאדם, כמו מקצוע הרפואה. לא כן מקצועות אחרים". אמר ולא יסף. חלומו הגדול היה שתהיה לו נכדה שהיא אחות מיילדת, אז אולי באמת אף פעם לא מאוחר. אך בל נסטה מן העיקר, הרי התכנסנו כאן כדי לדון מה הוא המקצוע שדורש הכי הרבה סבלנות. אז להלן המסקנות.
מורים:
רק על עצמי לספר ידעתי, וא‑לוהים יודע כמה פעמים אני נושאת אליו עיניים במשך השיעור ומבקשת שישלח לי סבלנות וכוח לא להתעצבן. אבל הסבלנות האמיתית שנדרשת מהמורים, לדעתי, היא לדעת שיום אחד התלמידים הרכים האלה יהיו אנשים, והאנשים האלה יהיו בנויים על הילדים הרכים שהם עכשיו, ולנסות בעדינות ובסבלנות לזרוע בהם זרעים שאין לך מושג מתי ואיך יצמחו.
מכיוון שכך, הרבה פעמים אני אומרת לתלמידים שלי: "תכניסו לזיכרון - ותוציאו בגיל עשרים, כנראה שרק אז תבינו".
טכנאי סאונד ועורכי מוזיקה:
וואי וואי וואי. עד שלא ראיתי בעיניי לא האמנתי למשמע אוזניי. זו אחת העבודות הסיזיפיות שפגשתי מעודי.
תראו, כל מוזיקאי צריך סבלנות, אבל הם - זה משהו לא מהעולם הזה. כל צליל וצליל יכול לקבל אלף פרשנויות בכל רגע נתון, והם צריכים לזכור גם איך נשמע כל כלי בנפרד וגם איך יישמעו כל הכלים ביחד. הם יושבים שעות מול המחשב ובודקים מה ילך טוב עם מה ואיך. זו באמת עבודה בלתי נגמרת, שלדעתי מקבילה להרכבת פאזל של 15,000 חלקים.
כשאני מגיעה לשלבים האלה בעבודה על הדיסקים שלי, אני נרדמת באופן די קבוע על הכורסה - למרות שכל פעם אני מבטיחה לעצמי שהפעם אחזיק מעמד - ומהנהנת מתוך שינה, כאילו ששמעתי את ההבדלים הדקים. לא יודעת איך, אבל בסוף איכשהו זה יוצא לא רע. ומחילה מעורכי הווידאו שעבודתם סיזיפית לא פחות, אך אני פחות בקיאה בה.
פסיכולוגים:
תחשבו כמה סבלנות צריך כדי לשמוע אדם אחר מדבר על נבכי לבו ועל צרותיו. כמה סבלנות צריך כדי לא להתפתות למצוא לו מיד פתרון ולהגיד "תעשה כך וכך", או "אתה לא קולט? דיברנו על זה אלף פעמים!".
כמה הקשבה וכוח צריך כדי לא לערב את עצמך בדיבור של אדם אחר, או לפחות לשמור על מידה נכונה של התערבות. כמה סבלנות צריך כדי לשבת שעה אחרי שעה להקשיב לאדם אחרי אדם ולכוון לאט ובעדינות את הנפש עד שתגיע פחות או יותר למקומה, וזה יכול לקחת שנים!
זה נשמע קצת כמו "אוי אוי אוי", אבל האמת? אני לא מרחמת עליהם. הרי יש שכר לפעולתם. כמו שאומרת חברה שלי: "בניתי לפסיכולוג שלי מרפסת חדשה". "את מקרה קל", עונים אצלנו בחבר'ה, "אני לשלי בניתי חדר וג'קוזי". או לסיכום: "כל מרפסת צריכה פסיכולוג".
אבל עם יד על הלב, הכי הרבה סבלנות הייתה צריכה העורכת, עד ששלחתי את הטור הזה.
פורסם בפנימה