מעולם לא שמעתי את הביטוי "אימא פולנייה" לפני עלייתי ארצה. דומה שהביטוי ייחודי לעמנו. התעניינתי ושאלתי "איך הייתם מגדירים אימא פולנייה?", וגיליתי שגם אני אימא פולנייה, ולמעשה כל אימא שאני מכירה. את יכולה להיות אימא פולנייה קטנטנה, ואת יכולה להיות אימא פולנייה ענקית, ואת יכולה להיות בכל נקודה על גבי הרצף, בהתאם למה שמתרחש במשפחתך ובחייך. חלק מאיתנו הופכות לאימהות פולניות בהיריון הראשון , כשאנחנו מגיעות לבדיקת אולטרסאונד ועל פני הטכנאי או הרופא נסוך מבט קר וחמור. אתן מכירות את המבע הזה. אין בו חיוך, אין בו חום, אין כל הזמנה להתקיים. זה גורם לך לחשוב שבוודאי משהו אינו כשורה אצל תינוקך, ודאגותייך מתחילות לצמוח ולהתרבות. אין ספק שאנחנו הופכות לאימהות פולניות אחרי שהתינוק נולד. אימהות רבות סיפרו לי שהן חששו להישאר לבדן עם התינוק בשבועות הראשונים, משום שהאחריות על החיים הצעירים והיקרים האלה הייתה למעלה מכוחן. אבל אז אנחנו מגלות שהיצור הקטן הזה, שאנחנו מוקירות ואוהבות עד כאב, מתחיל לגדול ונעשה עצמאי יותר יותר, ואנחנו מתחילות להבין שאנחנו לא יכולות להגן עליו כל הזמן מפני פגיעה. ניסיוננו מלמד אותנו שלא חשוב עד כמה אנחנו זהירות, ילדינו עלולים להיפגע כשהם יוצאים אל העולם. ואז האימא הפולניה שבתוכנו מקבלת ממד חדש. דאגה ורגשי אשם הם שניים מתווי ההיכר של להיות אם. במחקר שנערך על ההבדלים בין אימהות לאבות, התברר שהאימהות הן יותר מגוננות, מסורות ורוחשות חיבה, בעת שהאבות מאתגרים את ילדיהם יותר ודוחפים אותם אל קצה יכולותיהם. ילדים זקוקים הן לאם והן לאב על מנת ליהנות מכל היתרונות של האיכויות ההוריות. אפשר לראות באימא הפולנייה מונח של חיבה המתייחס לאם שמודעת לצרכים של ילדיה ומגלה דאגה עמוקה כלפיהם. היא מבינה אותם טוב יותר מכל אחד אחר ויכולה לחוש אינטואיטיבית בצורכיהם אפילו לפני שהם מבטאים אותם. המאכלים שלה טעימים יותר מאלה של אחרות, ותמיד יש יותר ממה שנחוץ. היא מוכנה להציב את צורכיהם לפני צרכיה, וכפי שאמרה לי חמותי כשנולד בני הראשון: "כדי להגן על ילדייך, את צריכה להיות מוכנה להרוג". בעת שהתרבות המודרנית אומרת לאימהות לשמור מרחק מילדיהן, שאסור לנו לעשות בשביל הילד דבר שהוא יכול לעשות בעצמו, שילדים זקוקים לחיברות מוקדם, עלינו לכבד יותר מתמיד את האינטואיציה העמוקה של האם ואת דאגתה הנדיבה לילדיה. תחושת אשמה היא חלק מהטריטוריה של להיות הורה. מכיוון שאנחנו דואגות כה עמוקות לילדינו ומרגישות אחריות כה גדולה לעזור להם לגדול, איננו יכולות שלא לחוש אשמה לפעמים. כשאומרים לנו שאנחנו לא צריכות להרגיש אשמות, ניצבת לפנינו דילמה אמיתית כשאנחנו מרגישות אשמות בגלל שאנחנו מרגישות אשמות. אולם מאחר שכל הרגשות הם מקור למעשינו, העובדה שיש לנו רגשות - הן הנוחים והן הבלתי נוחים - היא בדיוק הדבר שאנחנו לא צריכות לחוש אשמה בגללו! רגשות האשם שלנו מוסרים לנו מידע על מה שאנחנו מרגישות אחראיות לו, ועוזרים לנו לאזן את נקודת המבט שלנו. הם עוזרים לנו להישאר מקושרות לאינטואיציה ולרגשות שלנו. כשאת מבינה כמה את חשובה לילדך ולהתפתחותו, אשמה תהיה תמיד חלק מהרפרטואר ההורי שלך, בדיוק כמו מחסור בשעות שינה. פורסם בפנימה לרכישת מנוי
