כשהיא הגיעה אליי לטיפול שאלתי אותה מה הביא אותה דווקא עכשיו, הרי היא עוברת טיפולי פוריות כבר כמה שנים.
"הנקודה הכי משמעותית הייתה כשנקלטתי", היא ענתה. "סוף סוף, אחרי כמה וכמה הפריות, אינספור זריקות כואבות שאינן דוקרות רק את גופי אלא גם את נפשי ולבי... לבי המשווע כבר לאחוז בתינוק". היא מדברת, אני שומעת את הלב שלה, והדרך שבה פסעתי גם אני, נפרשת בתוכי על כל מהמורותיה.
"ואז כל זה היה מאחוריי. נשמתי לרווחה. הייתי בהיריון, סוף סוף", היא ממשיכה.
"ואיך הרגשת?" אני שואלת.
"חששתי", באה התשובה שציפיתי לה. "כבר הייתה תשובה חיובית אחת, כבר הייתי בהיריון בעבר. אבל כפי שמגדירים אותו הרופאים, זה היה רק 'היריון כימי'. בטא שעולה אך לא ממשיך להתפתח. ההיריון נספג בגוף באופן טבעי. טבעי... טבעי שאאבד את התינוק שלי? מה טבעי בזה?!" היא שאלה.
"הגעתי עם בעלי לאולטרסאונד ראשון וכן, יש דופק. יש עובּר. הכול בסדר. אפשר לנשום. זה השלב שאמרתי תודה לה', שהבטחתי שאהיה טובה יותר בקיום המצוות, שרק ייתן לי את התינוק הזה..."
"נפרדנו ממומחה ההפריות. שבוע עבר והגענו לרופא נשים רגיל. זה שמלווה את ההיריון ולא נאבק להשיג אותו. הוא הראה לנו דופק ועובּר ועדיין, לא האמנתי. התור הבא נקבע לי לשבוע השתים-עשרה וכבר התחלתי להרגיש בחילות, הגוף סיפר לי את מה שרק אנחנו ידענו. עד אותו בוקר, בשבוע התשיעי ---"
היא עוצרת. בכי נורא פורץ ממנה. "התעוררתי בבוקר וידעתי שמשהו אינו כשורה. הבחילות חלפו והרגשתי יותר טוב. זה היה מוזר, בהתחשב בשבוע, אז הלכנו לרופא. התנצלתי בפניו והסברתי לו שאני מגיעה מטיפולים, IVF, כנראה בגלל זה אני לחוצה. הרופא היה אדיב ונחמד. כל כך נחמד, שהוא חיפש במשך זמן רב את הדופק שפסק, וניסה שוב ושוב בלי יכולת לעצור ולבשר לי את מה שכבר ידעתי. זהו. זה נגמר. שוב", הדמעות עולות שוב בעיניה.
"באתי אלייך כי החלטתי שדי. אם ה' רוצה שיהיו לי ילדים - הוא ייתן לי אותם לבד. אינני מתכוונת לעבור עוד טיפולים. זהו, אני סיימתי עם הטיפולים האלה", היא הביטה בי. התחלנו לעבוד יחד. לאט, בעדינות. שוחחנו עליה כאדם, כילדה, כאישה, כבת לקב"ה. היא נזכרה בהדרגה מי היא וגילתה עד כמה נשאבה לתהליך הפוריות בלי להשאיר מקום לעצמה, לבעלה, לה'.
לאט לאט היא הרגישה בטוחה לשחרר את הניסיון לשלוט במה שקורה לה ולמדה לפנות מקום בתוכה. בחלק מהמפגשים בעלה השתתף ועבדנו על השיתוף ביניהם, על האינטימיות שאבדה להם בתוך התהליך המורכב.
בשלב הזה החלו להתרחש דברים טובים. הטיפול אִפשר לה לעטוף את עצמה באהבה, בחמלה ובסליחה. היא התפייסה עם עצמה, ומתוך כך עם המציאות, זו שבה עליה לדקור את עצמה, לעבור הרדמה והליכים פולשניים וכואבים כדי לקבל את הדבר והנפלא שנקרא תינוק. שוחחנו על האמונה. היא הבינה שעליה לעבור תהליך מסוים שעובר בטיפולי הפוריות הללו, אך הם אינם העיקר אלא רק אמצעי להגיע למטרה.
היא הבינה שה' נתן לה את המתנה הזאת, מתנת אי הפוריות, כדי שתגלה את כוחותיה ואת עצמה בדרך להגשמת חלומותיה ושאיפותיה. כך, מתוך ההתפייסות עם הלב ועם הנפש, באה ההתפייסות עם הגוף. כך היא התאוששה וחזרה לסיבוב חדש של טיפולים, סיבוב מנצח. בשונה מהפעמים שבהן היא הובילה ורצה קדימה, הפעם היא הייתה קשובה לעצמה, לבעלה ולדרך.
היא ילדה תאומות בריאות ב"ה.
פורסם בפנימה