הטור הזה מוקדש לכל האימהות הפולניות. הפולניות באמת, המרוקאיות, ההונגריות, האתיופיות, הרוסיות והצבריות באשר הן. אין דבר טבעי יותר מרצונה של אימא לגונן על יוצאי חלציה. הרי הילדים הם בשר מבשרנו. נשאנו אותם במשך תשעה חודשים, הנקנו אותם, טיפלנו בהם, עשינו ימים כלילות. מדדנו חום, התפללנו, בכינו, דאגנו, נשמנו לרווחה, צחקנו והתמלאנו אושר אין קץ.
הרי בפנים הקטנות האלה אנחנו רואות הכול. את הצער והאכזבה, את הפחד והחשש, את התום ואת היופי, את העצמאות והמסוגלות. ילדינו, ילדינו הקטנים. ומי רק יעז לפגוע בתום לבבם? כמה היינו רוצות לשמור עליהם מכל רוח טועה ולהוציא אותם לעולם כשהם בנויים, חזקים, מאמינים בני מאמינים.
אימהות פולניות מקסימות שכמותכן. איזה לב יש לכן, איזה לב של אימא. דואג, רוטט, מרגיש, מתגעגע, כוסף. אתן רוצות את הכי טוב בשביל הילד, כואבות את כאבו, פוחדות את פחדיו. איזה לב, קשור ואכפתי ואוהב. קשור עד כדי כך שתעשי בשבילו את העבודה שקיבל בבית הספר כדי שלא יקבל עונש. אכפתי כל כך עד שתרוצי אחריו עם צלחת הקוסקוס כדי שיאכל ולא ירעב, המסכן, בשעה שהוא יושב על הספה וצופה בטלוויזיה. אוהב נורא, ולכן לא תיתני לה ללכת למחנה של בני עקיבא כי מי יודע מה יקרה שם בלילה, או ביום, או בזמן שלא את ולא מבוגר אחראי אחר תהיו ותפקחו.
את הלב האוהב והאכפתי הזה אנחנו לא רוצות לסגור. אנחנו לא רוצות להיות אימהות אדישות, מנותקות. אך לעתים נרצה לשנות את צורת הביטוי. האם דפוס ההתנהגות הדואג, המגונן, אכן משרת את מטרותינו? האם כך הקשר עם הילד נבנה בבריאות? האם כך ילדינו צומחים להיות בוגרים חסונים בנפשם ומאמינים בעצמם?
לפני כחצי שנה שמעתי על טיפול בילדה שסבלה מאו. סי. די, הפרעה טורדנית כפייתית. אחת התופעות הייתה שהילדה לא הייתה מוכנה לדרוך בשום אופן על הקווים שבין אריחי הרצפה או בכביש. כולנו עשינו את זה פעם כשחצינו את הכביש במעבר חצייה, אבל אצלה זה התבטא בצורה קיצונית והפריע לתפקוד.
בשיחה עם המטפלת סיפרה הילדה שיש לה אח בצבא, וכדי לשמור עליו היא לא דורכת על הקווים. אם היא תדרוך, אולי משהו נורא יקרה לו. מה שהניע את ההתנהגות שלה היה הרצון לשמור על אחיה. המטפלת עזרה לה להגיע להבנה שלדרוך על הקווים לא עוזר ולא פוגע באח כלל, וביחד הן מצאו דבר שהילדה לקחה על עצמה לעשות באופן יום יומי, והוא זה שבאמת עזר להגנתו של אחיה החייל. הילדה חזרה ללכת באופן נורמלי, בלי קפיצות ודילוגים משונים. מסקנה: את הערך המניע צריך לשמר, את צורת הביטוי הלא מקדמת צריך להחליף.
לנהוג בשפיות עם ילדינו זה לחזור וללכת נורמלי, גם על הקווים. כדי לשמר את הערך המניע עליי לשאול את עצמי היכן אוכל לתת את הלב, את האהבה ואת האכפתיות, באופן שיתרום לחיי הילדים ולקשר בינינו.
פורסם בפנימה