אוף. זה יכול להיות מלחיץ. מה כבר אמרתי והקטנטונת משתטחת על הרצפה, דופקת את הראש בקיר ושוברת את כל הכלים? השנייה חזרנו מהמעון.
הכול היה טוב! אולי קרה לה משהו במעון? אולי לא טוב לה? וכשאני שומעת שהדלת נטרקה בידי הבן שמתחיל להתבגר ובתוך חדרו חפצים נזרקים, הלב מתכווץ. אני מתבלבלת. הוא לקח את מה שאמרתי כל כך קשה. לרחם עליו? לעצור אותו?
ילדים רבים מביעים תסכול וכעס באמצעות התפרצויות זעם. מהימרחות על הרצפה ועד הטחת חפצים, איומים ואלימות. אתן לא לבד. הילד שלכן אינו יוצא דופן. הכול בסדר, ואולי אפילו יותר מבסדר. זה לא אומר שכל מעשה לגיטימי, ויכול להיות שצריך לשנות את אופן הביטוי, אבל כדי להתחיל צריך, קודם כול, להירגע.
ולמה? כי יכול להיות שבאופן עקרוני אפשר לנהוג בשיקול דעת ובצורה עניינית מול התפרצות הזעם של הילד, אך המחשבה שאולי משהו לא בסדר עם הילד שלי, או איתי, או עם צורת החינוך בבית הספר, או במעון, או בישיבה, ועוד פרשנויות אחרות - כל כך מלחיצה, עד שרק בגללה איני יכולה לנהוג בשפיות כשהילד יוצא משפיות...
זה יכול להיות כואב, לראות את הילד ככה. כועס, סובל, זועם. זה כואב וגם מפחיד. אבל גם זה יכול להיות אחרת. מכירות את הילדים האלה שהם תמיד תמיד בסדר? תמיד ילדים טובים? נחמדים, מנומסים, מחייכים כשצריך, יודעים מה צריך לומר. אבל לפעמים אנחנו מרגישים כאילו משהו תקוע בגרון כשפוגשים אותם. ילדים אלה הם ילדים מְרַצים, משאת נפשן של הדודות.
יש גם נשים כאלה. מכירות אותן? טובות, מרצות, דואגות לכולן. אני? אני כבר אסתדר, ותמיד עם חיוך. אבל בתוכן פנימה מפלצת שואגת, חלילה לה מהתגלות.
יש לי בת, אוטוטו בת ארבע, אסרטיבית בצורה בלתי רגילה, לא מְרצה בעליל. היא דמות ומופת בשבילי. אין לה בעיה לצעוק על המטפלת המחליפה במעון: "די! אני לא אוהבת אותך!!!". בלי להניד עפעף היא תגיב לגדולים ממנה ולמבוגרים במילים קשות. לא שאני מעודדת התנהגות כזאת, חלילה. היא פשוט מופלאה בעיניי.
הפלא הוא שאין לילדה שום חשש שיפסיקו לאהוב אותה בעקבות ההתנהגות שלה. כל רגש מקבל ביטוי. באמירה, בצעקה, בצרחה. היא אמיתית ולא מציגה ולא מכסה. היא גם לא תלותית ולא מנסה אפילו למצוא חן, וכמובן כולם אוהבים אותה. איך אפשר שלא.
ילד שמגיע הביתה ומתפרק בבית - קודם כול, איזה יופי שיש מקום שבו הוא מרגיש מספיק בטוח להתפרק. שבבית הוא יכול לפרוק גם רגשות קשים ולהיות בטוח שימשיכו לאהוב אותו גם ככה. התפרצות הזעם היא רק צורת הביטוי שבאמצעותה משחרר הילד את רגשותיו. היית מעדיפה שיישאר עם כל זה בפנים? שבחוץ יעטה חיוך מעושה, יספר שהיה כיף בבית הספר ובתוכו אש אוכלה?!
אז סיכמנו, טוב לבטא רגשות. טוב שהוא מבטא רגשות. זה כבר יכול להרגיע, אותי לפחות, וכך לעזור לי להגיב בצורה שפויה כאימא, בלי פרשנויות מיותרות ובהלות שווא.
ומכאן - לתגובה. אין סתירה בין הלגיטימציה לביטוי הרגש ובין ההגבלות על הדרך שבה זה יקרה במציאות. לא כל ביטוי רגשי הוא לגיטימי. זה בסדר גמור שאתה כועס ואני אוהבת אותך מאוד, אבל בשום אופן לא מרביצים לאימא, או שוברים חפצים בבית, או משתמשים באחים הקטנים כשק אגרוּף.
איזה לימוד חשוב זה בשבילנו, האימהות, הבוגרות. להודות בכעס, לבטא אותו בצורה יעילה, להרגיש איתו בסדר ולהיות בטוחות שימשיכו לאהוב אותנו גם ככה.
פורסם ב"פנימה"
לרכישת מנוי