ברמזור בכניסה לטיילת של נתניה עמד לידי רכב משפחתי. בתוך הרכב ישבו זוג בני בערך חמישים וחמש. הם נשואים, זה ברור וניכר. הם שייכים כל כך, אבל לא זה לזה. הם שייכים זה לצד זה. למרות הקרבה הגופנית ביניהם, הפרידו ביניהם קילומטרים. נהרות שצפו ביניהם ומדבריות נדדו ביניהם.
שני עולמות שונים ורחוקים, מוטלים ברפיון זה לצד זה בשייכות מובנת מאליה. כמו הגשם. כמו הירח. כמו מס הכנסה. מציאות קיימת. שני עולמות מסתחררים בשני מעגלים נפרדים בתוך רכב משפחתי. דממה מבויתת לא מכבידה עומדת ביניהם. מסתחררים זה לצד זה, מרוכזים איש בסחרור מחשבתו שלו.
הוא מבט מרוכז בנקודה רחוקה ומדויקת באופק. עורף קצר וככל הנראה תפוס, ראש מוטה מעט אחורה. גבות מכווצות. היא מבט לא ממוקד מופנה הצִדה, כמעט לכיוונו. התודעה שלהם נודדת. הם לא כאן. הם איש בנבכי נפתולי מחשבותיו, מטיילים במרחב וכנראה גם בזמן. היה משהו מטריד בתמונה הזו. מקפא של שתי תודעות אנושיות, רועות באחו הלֵילי של הזמן והמרחב. סלדתי מהם, ואז אהבתי אותם.
סלדתי מהם כי זה לא היה מראה יפה. אהבתי אותם כי עלה במחשבתי משפט שאמרה לי פעם מישהי רגישה בשיחה לא רגישה בעליל, באמצע מסדרון מגעיל. היא אמרה אותו פתאום כאילו היא פולטת מילים מתוך האינסוף בלי ידיעתה. היא אמרה: ״כמה מעטים הם רגעי הקרבה בין אנשים קרובים״.
אמרתי "נכון". עמוק עמוק בתוך התודעה שלי. במקום האינסופי שבתוכי, במקום שאיתו תִקשרו המילים הנפלטות שלה. לא שמעתי אותה. שמעתי את האינסוף מדבר מהפה שלה. ונגע אינסוף באינסוף. נשמה בנשמה. וביניהן זרמה האלוקות חופשי. נהר של דעת להשתכשך בתוכו.
האדם נולד לבד ומת לבד. האדם תמיד לבדו בעולם. זו אמת אלוקית. והרומנטיקה? הרומנטיקה מכסה על האמת הזאת. התנערתי. בוודאי יש להם רגעי קרבה, לשני אלה מהצומת בנתניה. בוודאי שיש. אחרת אי אפשר לשייט כך ללא הפרעה זה במקביל לזה. אולי זוהי קרבה. אולי זוהי הקרבה. בוודאי זו עוד משמעות למושג קרבה. לתת למישהו להיות לידך. להיות לידו. עם הכול.
במבט של ילדה בת שש עשרה יריתי להם בראש במשפט שדה: הם נמצאו אשמים, נקודה. איפה אתם, בני אדם? כל כך קרוב וכל כך רחוק? איך אפשר? זה פשע נגד הרומנטיקה. ופשעים נגד הרומנטיקה הם לא דבר של מה בכך. תהיו שלובים. תהנהנו זה לזה ללא הרף. ככה אני רגילה שנראית אהבה.
במבט חומל בן ארבעים דנתי אותם לכף זכות. אהבתי אותם כמו שהם. מצאתי בהם משהו מחזק. הנה שני אנשים ביחד צולחים את החיים. חותכים אותם ביחד לאורך. משאירים ביחד עשן מאותו אגזוז. מניחים ראש זה על זה מדי פעם. מסתכלים בעיניים מדי פעם. ומדי פעם מפקירים את המרחב האווירי ביניהם לשיטוטים הדדיים. בלי צל צִלה של פאניקה. בביטחון ושייכות והרגל וגם אהבה אני מקווה. בכל זאת, לא נעים מהרומנטיקה.
כשהרמזור התחלף לירוק נסעתי אחריהם עוד קצת. נצמדת אליהם, לא נותנת לאף אחד לעקוף, מתענגת על הרגשות שהיו לי אליהם, רגשות שהיו נחלתי הפרטית בלבד. אחר כך פניתי ימינה בכיכר והם המשיכו ישר.
ונהיה מאוחר והרגע עבר. ובכלל, איזה מין משחק מוזר. רציתי להשאיר אותם שם אבל הבאתי אותם הביתה וסחבתי אותם עד לכאן. את הזוג ההוא מהרמזור בכניסה לטיילת של נתניה. רכב משפחתי. קיום רפוי. שייכות נינוחה. קרבה זרה. ועד עכשיו זה מתחלף לי בראש כל הזמן. לרגע זו תמונה מנחמת, ולרגע תמרור אזהרה.
פורסם בפנימה