לא דיברנו מאז החתונה שלה, וכבר עברו חודשיים. חיכיתי לה שתחזור אליי בקצב שלה, לפי מה שמתאים לה עכשיו, כנשואה. קיוויתי שהיא לא שכחה אותי והתפללתי שהקשר ימשיך להיות קרוב וטוב. כן, אני יודעת, זה אף פעם לא אותו דבר אחרי. אבל בכל זאת קיננה בתוכי ציפייה מתוקה. התגעגעתי לצחוקה המתגלגל, למבטה העמוק, לסבלנות שלה אליי ולכל המורכבות שלי, ובמיוחד לחברות החיה והתוססת שהייתה בינינו.
היום דיברנו בפעם הראשונה. היא התקשרה. מיד כשראיתי את השם שלה על הצג נזכרתי שעליי לשנות לה את שם המשפחה. בהתחלה נראה היה שהכול כרגיל. הכול זורם, כאילו לא קרה שום דבר. אותה שיחה תוססת בלי מחיצות.
"איך הולך? מה איתך?" היא שאלה בסקרנות אמיתית.
"הכול טוב, ברוך השם. התגעגעתי", עניתי בגילוי לב.
"יש חדש?" שאלה.
התחלתי לספר לה על קשר קטן שנרקם בחודש האחרון ועורר אצלי ציפיות.
"כבר חודש אתם נפגשים?! איזה יופי! תספרי, תספרי".
ואני סיפרתי. עליי, עליו, עלינו.
"נשמע טוב", היא סיכמה, "אפשר להתחיל לחפש בגד לחתונה?" שאלה בקלילות.
"חכי, חכי. רק התחלנו. שום דבר עוד לא ברור, ואני גם עדיין לא יודעת איך הוא מרגיש. חוץ מזה, את מתחילה להישמע כמו נשואה".
"ואיך נשמעת נשואה?" היא שאלה בהומור.
"את יודעת, רק מספרים לה על פגישה והיא כבר רואה חתונה. עוד מעט תגידי לי שאפשר להתחתן עם כל אחד", עניתי.
"לא, לא עם כל אחד. רק עם האחד שלך, המיוחד", היא צחקה.
שאלתי אותה בעדינות איך אצלה ומה שלומה, והיא ענתה שברוך השם טוב לה ושהיה שווה לחכות. הבחנתי בכך שכעת קיים אצלה שטח חדש שאין לי כניסה אליו, ואני מבינה ומסכימה. להיכנס בברית הנישואים זה להיכנס לפניי ולפנים, לתוך קודש הקודשים, מקום שזר לא נכנס בו. עכשיו אנחנו מנסות ללמוד את הקשר החדש שנולד בינינו, ממש כמו תינוק. אנחנו לומדות מה טוב לו, למה הוא זקוק, ונוהגות בו בעדינות וברגישות.
בפעם הבאה שהיא התקשרה הייתי נתונה בהתלבטות בקשר לבחור. היא הקשיבה לי ושאלה אותי שאלות שבעזרתן ניסתה לעזור לי לצאת מן הסבך. אבל השיחה הזאת לא מוצתה ונקטעה בטענה שבעלה הגיע ושהיא חייבת לסיים.
"נמשיך את השיחה בפעם אחרת", אמרה בהתנצלות.
ישבתי לבדי בחדר וניסיתי להבין איך אני מרגישה ביחס לעובדה שהשיחה בינינו נגדעה כי בעלה הגיע. בתחילה הייתי מלאה בעצמי, ברגישות שלי וברגָשות שלי. ככה לעזוב חברה בתוך מבוך סבוך כי בעלך הגיע?! מרירות מילאה אותי. מה איתי?! מתי בעלי יגיע הביתה? ואיך הוא יגיע? וכי זה לא חשוב? התעמַתי איתה בתוכי.
אחר כך ניסיתי להיכנס לנעליים שלה. ומה הייתי עושה אם בעלי היה מגיע והייתי באמצע שיחה עם חברה? הייתי נותנת לו לשבת ולחכות?! במיוחד שזו לא שיחה שהייתה נגמרת תוך חמש דקות. ניסיתי גם לדון אותה לכף זכות, שהרי זו השנה הראשונה שלהם ביחד.
אבל עדיין הרגשתי את הצביטה הקטנה הזאת בלב. לא פשוט להכניס שכל ברגשות בתקופה כל כך רעועה מבחינה רגשית. הכול כואב בפנים ולכן כל דבר קטן פוגע כל כך.
לאחרונה למדתי כמה זה רגיש, במיוחד מול מי שכבר התחתנה. יש יצר הרע כזה שעטוף בהמון רגשות כואבים וקורבניים שאומר לך: היא התחתנה. היא כבר לא מבינה. היא נמצאת בגן העדן של הנשואים. היא עברה לעולם שכולו טוב, ואילו אני נשארתי מאחור לבד, בלי בעל ובלי חברה קרובה.
אני משתדלת לא לתת לקול הזה לנהל אותי, ולא מאפשרת לו לגזור עליי בדידות נוספת. נכון, הקשר שלנו אינו אותו דבר, אבל היא עדיין חברה. חברה שאכפת לה ממני, שדואגת לי ושמתפללת עליי. זו האחריות של שתינו להמשיך לשמור על הקשר הזה בלי לפגוע ובלי להיפגע – לנהוג ברגישות מצד אחד, ולהיזהר מרגישות יתר מצד שני, כי הכול כאן עדִין, כמו תינוק שרק נולד.
ביום חמישי בערב היא התקשרה שוב, הפעם כדי להזמין אותי לסעודת ליל שבת. לא נתתי מיד תשובה, כמה קשה להחליט. בסוף החלטתי לנסות, לקוות לה' ולהחליף כוח. לבוא רגועה ולנסות ליהנות, אפילו שזאת חוויה מורכבת.
נכנסתי לביתם חצי שעה לפני שבת עם עוגה שאפיתי בדירה. הבית היה רגוע, נקי ומסודר. ריח של תבשילים מילא את החדר, מפה לבנה הייתה על השולחן ופרחים עמדו במרכז הבית. היא הייתה לבושה יפה, לראשה מטפחת לבנה ובעיניה ברק של שמחה ושלווה וטוב לב. קיבלתי אותה בחיבוק חזק ובדמעות.
הנה אני נכנסת לממלכה שלה, לחזון אחרית הימים שחלמנו עליו כל השנים ואצלה כבר התחיל להתגשם ולקרום עור וגידים. אני שמחה בשמחתה ועם זאת מרגישה את כאבי. חזון אחרית הימים שלה לעומת חזון העצמות היבשות שלי. קשה להעמיד את המציאות שלנו זו מול זו, אבל החברות הזאת חשובה לנו.
חזרנו מתפילת ליל שבת, נעימות ושלווה מילאו את הבית ואת יושביו. בעלה קידש על היין ובצע את הפת והיא הגישה לנו מתבשיליה ה"ניסיוניים", כדבריה. שנינו שיבחנו את תבשיליה. הברק בעיניה התחזק, ובעיניי הופיעה דמעה סוררת. לשמחתי, הם היו שרויים בעולם שכולו טוב ולא הבחינו בדמעה שזלגה לה. בזמן הארוחה הרגשתי שהיא מנסה לנהל שיחה כפולה - עם בעלה ואיתי, ועשתה הכול כדי שיהיה נעים לכולם. הבנתי שצריך הרבה תבונה ורגישות כדי שהכול יתנהל כשורה, שאיש לא ירגיש כאילו הוא גלגל שלישי.
גם אני קיבלתי החלטה לשמור על איזון בריא בין רגישות ורגישות יתר. זו לא אשמתה שכך סלל הקב"ה את דרכינו - תחילה צעדנו יחד בנתיב אחד ארוך, אך הוא התפצל לשני מסלולים שונים. כעת היא צועדת במסלולה הזוגי, ואני עדיין במסלולי הארוך והאלוקי.
מזמורי השבת מילאו את חלל הבית בתפילת "י‑ה אכסוף נועם שבת", ואני מכוונת לנועם השבת שלי עם בעלי.
אחרי יומיים דיברתי איתה והודיתי לה על השבת.
"השבת שלכם, יש בה מעין עולם הבא", תיארתי בפסטורליות.
"בדגש על ה'מֵעֵין'", היא קבעה.
"מה הכוונה?" הקשיתי.
"יש המון טוב, ברוך השם. אבל יש גם הרבה התמודדויות, קשיים וחילוקי דעות".
"באמת?!" שאלתי בתמימות של רווקה שבשבילה הנישואין מצטיירים כגן עדן.
"בטח!" היא ענתה, "הכול בווליום מוגבר - הטוב חזק יותר, אך גם לקשיים יש עוצמה גבוהה יותר".
בסוף השיחה הבנתי שאין גן עדן של נשואים. ובכל זאת, לשם עיניי עדיין נשואות ולשם תפילותיי מנותבות.
פורסם בפנימה