כולנו יודעות כמה לא נעים להיות בחברת ילד מתפרץ. כל גיל והזעם וההתפרצות שלו:
ילד קטנטן זורק חפצים ואומר "את אימא פויה" או "אני לא אוהב אותך", ילד מתבגר משכלל את ההתפרצות ומדבר ככל העולה על רוחו, וההורים? ההורים מתוסכלים, נדהמים, דואגים, כועסים וגם – מתפרצים בחזרה.
בכל פעם מחדש אני פוגשת הורים נסערים שבטוחים שהתפרצות כזו היא כבר סוף העולם.
ובכן, בדרך כלל בלי קשר לגיל הילד, משימת ההורה היא קודם כול להצליח לצאת מהסבך, להצליח לא להתערבב, לעשות הפרדה ולטפל במצוקה הרגשית שלו עצמו כהורה. רק אז – אם עדיין צריך, ובדרך כלל כבר אין בכך צורך – אפשר להתחיל לטפל בילד.
בשלב הזה הורים אומרים: רגע, אבל מה הקשר אליי, הרי זה הוא שהתנהג כך! ובכן, צריך להבין שעמוק בלב הקשר עם אימא חשוב לו ואפילו קיומי בעבורו, ובטעות הוא מתחבר אליה דרך ההתפרצות. כשאימא נגררת ומגיבה, גם היא נתונה בסערת רגשות ואז היא מעצימה ומזינה את הטעות של הילד. היא כאילו אומרת לו: נכון, אתה צודק, כך מתחברים אליי.
לעומת זאת, כשאימא לומדת להתנהג אחרת – היא כבר לא מבוהלת. אני לא רוצה לקרוא לזה התעלמות. אני יודעת שהרבה אנשים משתמשים בביטוי הזה, אבל זו מילה שמקוממת אותי. אנחנו לא מתעלמים משום דבר, בטח לא מהילדים, אבל בעיקר אנחנו לא מתעלמים מעצמנו.
בתוך האימא החשובה והגדולה יש ילדה קטנה ורגישה שנעלבת, כועסת ומבוהלת מההתנהגות המתפרצת של הילד, וברגש הזה אנחנו רוצים לטפל. אנחנו לא רוצים להתעלם גם מזה, וקודם כול אנחנו מטפלים בזה. אחרת הילד ילמד קוד התחברות אחד לאימא שלו: הנה, יש לי פטנט איך להתחבר. אני מתפרץ והיא מזדעקת.
רק כשאימא מנקה את עצמה פנימה מכל הרגשות הנגררים והקשים הללו, היא יכולה להצליח לראות ולהכיל את הילד. היא כבר לא מבוהלת והיא מסוגלת אפילו להכיל את התסכול שלו.
אני יודעת שבחיי המעשה היישום הוא הרבה יותר קשה מקריאה של טור במדור בעיתון. זו עבודה פנימית לא פשוטה ולפעמים יש צורך בליווי מקצועי, אבל בעיניי זו השקעה לחיים. זו העבודה המשתלמת ביותר. כמה מרגש לראות ילד שכבר לא זקוק לטעות הזאת. פתאום הוא יודע להביע את עצמו אחרת, בדרך נעימה ובשיתוף פעולה.
פורסם בפנימה