להתכסות באמונה

עכשיו, כשקר בחוץ, אני צריכה להתכסות באמונה. להניח את עצמי בתוכה. משהו מהחורף הזה דבק בי, נדבק עליי, מכסה אותי כמו מעטה של קרח.  

כאילו מעולם לא ידעתי טעמה של קרבת אלוקים. כאילו מעולם לא ראיתי ניסים. איזו מין מלנכוליה דקה שכזאת, שאם להגיד את האמת מאוד קל להתמכר אליה. להתאהב בה. 

הנה הטיפות על החלון, הנה קול דפיקות המגפיים שלי, הנה הצעיף האפור הגדול. כולי מכוסה, כולי עטופה, מרוכזת רק בי, מסתכלת רק פנימה. והנה היא מתגנבת לה המלנכוליה הפוטוגנית. זאת שמצטלמת כל כך טוב. זאת הממכרת. 
אבל מלנכוליה זו רק מילה אחרת לעצבות. ועצבות זה תמיד רע. עצבות זו עצבות זו עצבות. וזה אסור לי. הרב שלי לא מרשה לי. 

כמה מפתה כשהכול קר מסביב להתרכז רק בעצמי. לחשוב מחשבות על בדידותי. על בדידות בכלל. אני נוסעת באוטו, עומדת בפקק, מסתכלת החוצה. כל החלונות סגורים, כל אחד בתוך עולמו, בתוך המחשבות הפרטיות שלו, עם המוזיקה שלו, כל אדם לעצמו. מי פותח חלון כשקר? מי יוצא החוצה? וכמו בגשמיות כך ברוחניות. כאילו העולם כולו נותן אישור לדחף האנושי להתכנסות פנימה. והתכנסות היא לא דבר רע, אבל כשאני מתכנסת אני הרבה פעמים גם נסגרת, שלא לומר מתכווצת, שלא לומר אובדת בתוך עצמי. 

אין לי מקום בלב לאף אחד. עם כל ההגזמה שבדבר, היחסים הכי הדוקים שלי עם עצמי מבוססים על שנאה עצמית. על דעה רעה שיש לי על עצמי. על כעס עצמי ואכזבות אין מספר, על כל המידות הרעות שיש לי, שאף אחד לא חושד בי שיש לי אותן. ויש את הכעס על הבלפנית שאני, משקרת לעולם שאני בנאדם טוב, מכסה על האמת. כשהכול קר מסביב אני נופלת לפעמים לאין אונים, לתחושה שהחיים לא מתקדמים לשום מקום. שזו שוב רק אני מול אפסותי. איפה אתה, ריבונו של עולם? תציל אותי שוב מעצמי.

כשקר בחוץ אני מחפשת את האמונה. חייבת להתכסות בה. 
להניח את עצמי בתוכה. לזכור מאיפה באתי ולאן אני הולכת. להיזכר, להיזכר, בכל מה שכל כך קל לשכוח. כמה טוב לא להיות לבד, כמה טוב להיות באחדות, להיות קרובה אל האחד. זה הבזק של דעת, זה בא וזה הולך, זה מבליח ואז נמוג. אוי, ריבונו של עולם, שלא יאבד לי החוט, שלא אלך לאיבוד. שלא אפול אל הבדידות. ותפסיקי לאיים למות, תתחילי לחיות. תרימי רגל וצאי מהבית, צאי מתוך עצמך, ותלכי כבר. כי זה גז חיש ונעופה ואין לך רשות לעצור. 

אין לך זכות להשעות את עצמך מתוך החיים, גם אם המקסימום שיש לך מעוף בשבילו זה סיר מרק. שיהיה מרק, העיקר לנוע. העיקר להמשיך לחפש, להיפתח ולהתקרב. לחפש את האלוקות בכל מקום ובכל מצב. בלי קשר לתוצאות, בלי קשר להצלחות ולכישלונות. בלי קיפאון עגמומי. כי עוד רגע יבוא היום ההוא הלבן. מה תגידי להם, ללובשי הלבן. ליודעי האמת. לחופשׂי הכליות. מה תגידי. 

תגידי את האמת, תגידי שהתגעגעת. שעוד לא הספקת לנצח מה שרצית לנצח. שרצית לנצח. שידעת שזה קריטי לנצח. ולא ניצחת. וניסית לא ליפול לעצבות ונפלת. וניסית להתחיל מהתחלה ונשארת אותה זקנה. אותה אחת זקנה, אבל שבורה. נטולת עוקץ. קשורת ידיים ורגליים. למודת ניסים. מקטרת אבל הולכת. עושה טובה אבל קמה בבוקר. כל בוקר. לבוקר חדש. וכואבת את כאב המרחק. ויודעת וזוכרת את טעמה של קִרבה. והלב נשבר. מתגעגע. לאור שהזריח זה מכבר. והיום, כשאת קפואה מבפנים, הוא רק זיכרון מעורפל. הגעגוע מחדד אותו. מחזיר אותו אליי. 

אני אעשה לי מדורה קטנה מכל זיכרונות האמונה שלי, לחמם אותי בחורף. אני אעצום עיניים ואחשוב על הפריחה שמתרקמת לה במעבה האדמה, על החיים שפועמים בתוך עורקי העצים, על המים החיים שנאספים בתהומות, על החיות שישנות כדי לקום לעולם חדש. ואזכור שהכול אחד, ושכל זה קורה גם לי, ממש עכשיו. 
גם בתוכי, בתוך הפריזר, מתרקם אני חדש, מחכה להיוולד מחדש. 

פורסם ב''פנימה''
לרכישת מנוי