אני אוהבת את הביטוי תשומת לב. לשים את הלב, לתת את הלב, לעשות משהו עם כל הלב.
כשאנחנו אוהבים מישהו, זה מה שאנחנו עושים כדי להראות לו מה אנחנו חשים כלפיו. התוכלי לתאר לעצמך איך היית מרגישה אילו היה מישהו מעיר באוזני בעלך: "אוה, אל תראה לאשתך שאכפת לך ממנה. היא רק מחפשת תשומת לב!".
אבל כשזה מגיע לילדינו, אנחנו עדיין נאחזים במיתוס הישן שילדים מטפללים אותנו כדי לזכות בתשומת לבנו. "הוא רק רוצה תשומת לב", "אל תשים לב אליו" או "הוא מתנהג לא יפה כדי שנשים לב אליו" - הן הערות שאפשר לשמוע לעתים קרובות כשילדים מבקשים את הלב של הוריהם.
אולם אמירות אלה משקפות אי-הבנה עמוקה של איך ילדים צריכים להתפתח. המדע הוכיח בבירור שכאשר ילד מבקש תשומת לב, הוא מבטא אינסטינקטיבית את אחד הצרכים העמוקים והבסיסיים ביותר שלו. כשזה מגיע למתן תשומת לב לילדינו, אנו חרדים שמא זה אף פעם לא יהיה מספיק. אם ניתן להם אצבע, הם ירצו את כל היד. אם אנחנו נותנים את ידנו, הם ירצו את כל הזרוע. אנחנו אפילו חושבים שתשומת לב היא מעין פרס לא ראוי על התנהגות גרועה. כך, אפילו כשאנחנו נותנים להם את תשומת לבנו, אנחנו חוששים שאנחנו נותנים להם יותר מדי ולבנו אינו נתון במלואו. ואז, כשאין נדיבות במתן תשומת הלב שלנו, הילדים אינם שבעים.
כשאנחנו רעבים וכל מה שאנחנו מקבלים הוא נגיסות קטנות פה ושם, אנחנו ממשיכים לבקש יותר, אך לעולם איננו חשים שובע. ילדים זקוקים לתשומת לב. הם זקוקים ללבנו. זו הערוגה שבה הם גדלים. למה נאשים אותם ונזקוף זאת לחובתם? מדוע נרצה למנוע מהם את התזונה הזאת, כאשר אנחנו יודעים שהיא חשובה יותר מאוכל ממש? אנחנו יודעים שילדים שאינם מקבלים את לב הוריהם אינם מטיבים לגדול, ובמרוצת הזמן הם מפתחים בעיות אגרסיביות, בעיות רצון-הנוגד, בעיות חרדה, קשב וריכוז.
ילדים צריכים להרגיש שובע מהאהבה שלנו, מהחום שלנו, מהמילים הטובות שלנו, מלבנו. כשאנחנו מחבקים ילד בחום ובנדיבות, לאחר כמה רגעים הוא חומק מזרועותינו כשהוא מצחקק וצועק "די!" הוא רוצה ללכת לשחק! הוא מלא! רעבונו לתשומת לב הושבע! אולם, כמו ברעב לאוכל, עד מהרה הוא רעב שוב וזקוק לעוד מנת תשומת לב משביעה.
יש ילדים שמשולים לבור ללא תחתית. הם לעולם אינם חווים את ההרגשה של להיות שבע, ולא חשוב כמה תשומת לב הם מקבלים. הדינמיקה הבסיסית המניעה את התופעה הזאת היא שילדים עלולים להפוך "ממוגנים" מפני חוויות ברגשותיהם באופן פגיע. כדי להרגיש שבעים, מלאים, אהובים ועם תחושה שאנחנו חשובים למישהו, אנחנו צריכים גם להיות מסוגלים להרגיש לא-שבעים, ריקים, לא-אהובים, ושאנחנו לא חשובים למישהו.
אבל ילדים הם עדינים ורגשות אלו יותר מדי מכאיבים להם. המוח אינו ניצב בטל מהצד כשילדים חווים דחייה רבה מדי: יותר מדי חוויות של "אני לא יכולה להתמודד איתך", "תפסיק לבקש תשומת לב", "אין לי כוח בשבילך", ועל כן הוא מעלה מגננות מפני התנסות רבה מדי בפגיעוּת.
אך הרעב נותר בעינו. הילד מוּנע אינסטינקטיבית לרדוף אחר קרבה, קשר, תשומת לב. כשאנחנו רואים ילדים שרוצים להיות במחיצת חבריהם כל הזמן, ששולחים ללא הרף מסרונים בטלפונים החכמים שלהם ונכנסים לפייסבוק, אנחנו עדים לילדים רעבים: הם מצויים במרדף קבוע, אך לעולם אינם מגיעים לשובע.
התשובה מצויה בכך שנמצא את לבנו מחדש – אולי אפילו נצמיח לב גדול יותר – ונעניק אותו לילדינו בנדיבות. כשלבנו יוצא אל ילדנו והמגננות שלנו נעלמות, אנחנו כבר לא צריכים לחשוש שלעולם לא יהיה לנו די לתת. אנחנו יכולים להשביע את הילד בכך שניתן לו יותר ממה שהוא מבקש. בדיוק כפי שלא נמתין עד שהוא יבקש לאכול, עלינו לזהות את הצורך ולהציע את לבנו אפילו לפני שהוא מבקש אותו. רק אז הוא יוכל לנוח מהמרדף שלו אחר תשומת לב.
בדיוק כמו הילד הקטן שרוצה ללכת לשחק אחרי שהוא מחובק בחום ובנדיבות, כשילדינו חשים מלאוּת מתשומת הלב שאנחנו מעניקים להם, הם חופשים לשחק, ללמוד, לגדול, להפוך לאנשים בפני עצמם ולהיות באמת עצמאיים. כשאתם נותנים לילדיכם את לבכם ואת תשומת לבכם, זו המתנה היקרה ביותר שאתם יכולים לתת להם.
פורסם בפנימה