השליש השלישי כבר כאן. והכול כבד יותר. בעולם מקביל, כמו שאומר השיר, אנשים היו רצים סביבי ואומרים לי "אל תתאמצי", והילדים היו אוספים בעצמם את הצעצועים מהרצפה, כי אימא בהיריון והיא לא יכולה.
אבל בעולם שלי אני יכולה אולי לחלום שהם מרימים מהרצפה - ולהתעורר ולראות שהכול מונח שם. הפיג'מות שהם הורידו בבוקר כשהתלבשו, גרביים מלוכלכות מאתמול וצעצועים, שיואו, כמה חלקים קטנים.
אבא בעבודה, ואני חזרתי עכשיו אחרי שאספתי את הקטנצ'יק מהגן, ורק נשאר לי להחליט האם אני מתכופפת או מתעלמת.
הכוחות שלי הם לא כמו שאני מכירה את עצמי. אני מתעייפת מהר. אני שוכבת לנוח, על הצד, אולי אפילו אצליח להירדם.
הקטנצ'יק על ידי, עם הארנב האהוב עליו, והלוואי שהוא יירדם לאיזו שעה קלה עד שהגדולים יחזרו. המטבח יישאר לא משהו, ולצהריים נאלתר כבר כשהם יגיעו. עכשיו אני חייבת לנוח.
כי היום אני שמה את הכול בצד. כי אתמול "נגמרתי", וכשהאיש הגיע והייתי סחוטה ועייפה הכול יצא עליו. כשהוא שאל אם אני יכולה להחליף לעולל כי הוא הרגע חזר מהעבודה, הרגשתי שזה בנלי לענות "ומה נראה לך שאני עשיתי כל היום?". הייתי עייפה ומאוכזבת. חשבתי שהוא כבר מבין בלי שאני אגיד לו.
וזה לא רק אתמול. רוב הימים בשליש הזה אני מרגישה שלא מבינים אותי. אני לא רוצה כל שעה להזכיר להם שאני בהיריון, אני רוצה שיבינו את זה לבד. אבל זה לא קורה. כך היה גם בהיריון הקודם. אז היום אמרתי זהו, אם אין אני לי מי לי.
את הדברים האלה, בניסוחים שונים, אפשר למצוא ביומנים שלי בתאריכים שונים (כן, ניחשתם נכון, מהריונות שונים), ואין מנוס מהתובנה המתבקשת. איש לא ינחש אותך. איש לא יקרא את מחשבותייך.
תעשי טובה קודם כול לעצמך, אבל מתוך כך גם לשאר בני הבית: שימי את עצמך במרכז לתקופה הזאת. איש לא יעשה זאת במקומך. איך עושים זאת? קודם כול, חשוב שתגדירי לעצמך מה הצרכים שלך ומה הגבולות שלך.
זה אולי יכול לעלות במחשבות שלך תוך כדי המרוץ היומיומי והדיאלוגים עם בני הבית, אבל עדיף שתשבי עם עצמך יום אחד בשקט. לא, לא בבית כשאת כל רגע רצה רק להעביר כביסה למייבש או רק לאסוף כמה דברים שעושים בלגן בעיניים. אפשר בבית קפה, או במקום אחר שנותן לך שקט ואפשרות לחשוב מחוץ למרוץ המטורף של החיים. הגדירי לעצמך מה הגבולות שלך. מנוחת צהריים? פעולות נוספות שעד כה היו בתחום אחריותך ועכשיו קשה לך יותר לבצע, ואת רוצה שיעברו לידיים אחרות?
כאשר לך הדברים יהיו ברורים, כבר עשית צעד ראשון. אבל זה לא הסוף, זו רק ההקדמה. כי גם בהמשך זו את שצריכה לדאוג ליישום ההחלטות האלה. את ההגדרות שלך, כמובן, את צריכה להגיד בקול. ולהתכוון לזה.
אם מנוחת הצהריים חשובה לך - קיימי אותה, גם אם לא סיימת מה שתכננת לעשות. עבודה תמיד תהיה, אם לא שמת לב. קחי את הסיכון שהבית שלך לא יהיה מתוקתק, אבל דעי שזה כדי שאת לא תהיי מחוסלת וממורמרת, ותני לשאר בני הבית לעשות - או לא לעשות - את הדברים בדרכם.
מתוך הכרה כנה בצרכים שלך, ורק אחרי שאת תרחשי כבוד לצרכים האלה, גם אחרים יכירו בהם ויכבדו אותם.
כן, מסתבר שכך זה עובד ולא להפך. לפעמים נראה לנו שככל שניקח על עצמנו עוד ועוד מטלות, הסובבים אותנו יעריצו אותנו יותר. אבל לרוב, מה לעשות, זה לא קורה. לילדים מאוד נוח שאת עושה הכול, ומעטים יגידו: "עזבי, אימא, אני אעשה".
כך שאחרי שקיבלת החלטות, גם היישום שלהן מוטל עלייך. קחי אוויר, קחי כמה צעדים אחורה. הגיע הזמן להוריד הילוך. את בשליש הכבד של ההיריון. אל תשכחי שגם כשאת לא עושה כלום, את עושה משהו. תינוק עגלגל מתפתח לך בתוך הבטן, וזה דורש המון אנרגיה.
כשאין לנו כוח ומשאבים לעשות הכול, אנחנו חייבים להפריד בין עיקר לטפל. שבי לך בשקט שלך, עם המוזיקה האהובה עלייך, ותתחברי לאישה הנעימה והאוהבת שבתוכך, לאימא המכילה והשמחה. חיוך אמיתי שלך הוא מתנה גדולה לבני הבית.
עכשיו האתגר הוא לעבור את ההיריון ואת הלידה המתקרבת ברגיעה יחסית. לתת לגוף שלי את הכבוד המגיע לו.
כשאני ברגיעה, חושבת על הדברים בשקט שלי, אני מיד מתחברת לתובנות האמיתיות שלי, למה שבאמת חשוב. אז אני לוקחת כמה נשימות עמוקות, חוזרת לעצמי, זוכרת שאני עכשיו ממלאת משימה לא פשוטה ומפרגנת לעצמי, אוהבת את עצמי. אני מעריכה את עצמי על המאמץ, אוהבת את גופי ומודה לו, מכבדת אותו ואת מגבלות כוחותיו. וצועדת בצעדים קטנים ורגועים. לא עליי המלאכה לגמור. אולי אני אלמד את הילדים לעשות כמה דברים שעד עכשיו היו בתחום אחריותי בלבד. גם הם ירוויחו מזה.
פורסם בפנימה