1. בזכות מצבי המשפחתי, יש לי הת"ש 2 (הקלות בתנאי השירות), מה שאומר שבדרך כלל אני יוצא ביום חמישי, וגם כשהחבר'ה סוגרים שבתות אני בשבת בבית. ביום רביעי שעבר המפקד עדו הודיע לי שאני יוצא למחרת באוטובוס שיוצא מהבסיס בשתיים עשרה בצהריים.
אחרי שהלכנו לישון, הוא העיר אותי ואמר שאני יוצא באוטובוס שיוצא בשש בבוקר. הפתעה נעימה... לא הייתי מתפלא אם חבר'ה במחלקה היו מקנאים בי על היציאות כל שבת, ובכלל על הקטע של יציאה בימי חמישי, אבל ממש אפשר לומר שכולם מקבלים את זה בכיף, מפרגנים ומוסרים ד"ש לעולם, הם סוגרים עכשיו שלושה שבועות בבסיס.
2. בשבת שעברה היינו אצל ההורים שלי בירושלים, ובמוצאי שבת התחלנו לחשוב מה עושים, האם לנסוע להורים של אביגיל בטל מנשה ולעלות ביום ראשון בבוקר על אוטובוס לבאר שבע, או להישאר בירושלים ולעלות על האוטובוס לבאר שבע. תוך כדי ההתלבטות, קיבלתי טלפון מהמפקד עידו, מסתבר שביום ראשון יש לנו יום תרבות... בירושלים!
כמובן שההתלבטות נגמרה, והיה לנו ערב של ביקור משפחתי נחמד אצל סבתא שלי. כשהגעתי למחרת להר הרצל גיליתי שיום התרבות הוא לכל גדוד הטירונים של השריון, ככה שמאות חיילים הצטופפו מתחת לגג בכניסה שם, כדי שלא להירטב מהגשם שירד. כמובן שכל המפקדים היו בלי מעילים או פליזים, הרי לוחמים לא שמים מעיל על מדי א'.
3. המ"מ (מפקד המחלקה) לקח אותנו לסיור בהר הרצל ובבית הקברות הצבאי, בהתחלה בקברם של הרצל וז'בוטינסקי, ואחר כך בכל מיני קברים ואנדרטאות ראויים לציון. כמה שזה היה נשמע לי נדוש, הדיבור על הסיבות שבגללן אנחנו נלחמים באמת הוסיף לי קצת תוכן בהבנה מה אני עושה פה.
אחרי הסיור עלינו על אוטובוסים ונסענו למרכז מורשת בגין. שם ישבנו לאכול ארוחת צהריים, ויצאנו לסיור בעיר העתיקה, מדריך בשם בני הסביר לנו על כל מיני דברים בשער ציון ובמקומות נוספים, קיבלנו זמן להתפלל מנחה בכותל וגם זמן חופשי נוסף. אחרי התפילה נכנסתי לחלק המקורה של הכותל ללמוד קצת, וגיליתי שלידי לומד הסמל...
יצאנו, צילמנו תמונה מחלקתית והמשכנו לגן הארכיאולוגי שצמוד לכותל. בסוף הסיור חזרנו למרכז מורשת בגין, הדלקנו נר שמיני של חנוכה, וכולנו עלינו על אוטובוסים לשיזפון.
בדרך הייתה לי שיחה מעניינת ומעמיקה עם חבר מהמחלקה, בחור לא דתי שהדעות שלו רחוקות משלי מאוד מאוד. גם אני וגם הוא נשארנו בדעתנו, אבל היה משהו מאוד מהנה ומחבר בדיאלוג רציני ואמיתי.
4. למחרת עשינו הכנות לאורך חצי מהיום, יצאנו לשבוע שטח. בונים צילייה מחלקתית, מגנן של אוהלים, ונוצר שטח שלם של מחנה פלוגתי, מסודר ומתוקתק.
המשך השבוע הוקדש למטווחים, בהתחלה איפוס של הנשק, אחר כך וידוא של האיפוס ולבסוף מטווח שצריך לפגוע במטרה תוך כמה שניות מהכניסה למצב ירי.
עם כל מיני טכניקות איך לכוון בצורה מדויקת ותוך כדי סבלנות רבה מהמפקדים, ראיתי איך לאט לאט אני מבין יותר מה אני צריך לעשות.
5. הירי בפעם הראשונה היה ממש סיוט. עד היום לא יריתי אף פעם ולא ביקרתי במטווח, ככה שלא הכרתי את הריח, הרעש וההדף. ממטווח למטווח התרגלתי לכל הדברים האלה, ועם הזמן שמתי לב שאני גם נהנה מזה.
פתאום גיליתי את עצמי עומד על קו הירי ומחכה שהמ"מ יתחיל את המטווח, ותוך כדי מזמזם לעצמי את ההוראות שהסמל שר במנגינה, וכל המחלקה אחריו.
מחוץ למטווח הסמל עשה אימונים על יבש (כלומר, בלי כדורים), והחבר'ה נכנסו לאווירה די מבודחת מהעניין. הסמל סיפר סיפור, פתאום צעק 'הותקלת' ותוך כמה שניות צריך להיות במצב ירי בשכיבה.
הסמל עבר בין החבר'ה, וניסה למשוך להם את הנשק כדי לראות כמה חזק אנחנו תופסים את הנשק, וככה הוא גרר אחד אחרי השני... אל דאגה, עדיין נשאר דיסטאנס וירדנו למצב 2 מידי פעם כשפתחו לנו זמנים ולא עמדנו בהם.
באחד הימים קיבצו את כל הפלוגה לעמוד בח', ואחרי שהמ"פ דיבר על משהו, כל הפלוגה נעמדה דום ושרה את 'התקווה' ביחד. אני לא אדם קיצ'י בכלל בכלל, אבל באמת הייתה אווירה מיוחדת באוויר.