היום זכיתי לדבר עם מורי ורבי, הרב זלמן מלמד, לשיחה על פרשיית חיים ולדר.
הנה עיקרי הדברים כמו שכתבתי אותם:
ראשית כול, אם אנשים יודעים עובדות, יודעים שמישהו מסוכן – מצווה גדולה לפרסם את הדברים, כדי שלא ייגרם עוד נזק. זה פשיטא.
מטרת הפרסום היא לא העבר, אלא שהמעשה הזה לא יחזור על עצמו. אם הפרסום רק עוסק בעבר, יכול להיות שהוא באמת לא נצרך, מה המעלה שיש בו? אבל הפרסום נועד שהאדם הזה לא יפגע שנית. לולא הפרסום, יכול להתרחש עוד מקרה כזה, אפילו יום או יומיים אחר כך.
פגיעה מהסוג הזה היא כמו רצח, "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה" (דברים כב, כו). אנשים נפגעים פגיעות איומות ונוראיות. אדם שנפגע עלול לסבול כל החיים שלו, כל סיפור חדש שמגיע מעורר אצלו שוב את המצוקה. לכן אין ספק שמי שיודע בוודאות על פגיעה כזו – חייב לפרסם. להציל אנשים. אי אפשר להימנע מכך מתוך רחמים על הפוגע (אף על פי שגם הוא מסכן, כי מסתמא אין לו שליטה על עצמו).
צריכים תמיד לערב את המשטרה, אין כל ספק. זו הצלת נפשות. השאלה היא לא אם "מותר", זו ממש חובה: "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז)!
- אפשר לומר שההתאבדות שלו הוכיחה שהטענות כלפיו נכונות?
אני לא מתייחס לפגיעה שלו בעצמו, את זה בית דין של מעלה ישפוט.
- מה צריך להיות היחס לספרים שלו?
עם הספרים אינני יודע מה לעשות. מהצד הפשוט, הגמרא במועד קטן (יז, א) אומרת שאי אפשר ללמוד תורה ממי שיש עליו שמועות רעות. אף על פי שהוא מאוד מוצלח וטוב ואין מישהו אחר שילמד במקומו – הוא לא יכול להיות דיין, לא רב ולא מורה. ומצד שני, כאן מדובר על ספרים. האם אפשר לנתק את הספרים מהדמות? לא יודע. לאלה ששאלו אותי, אמרתי לשים בינתיים את הספרים בצד. הזמן יעבור, ואז נחשוב על זה עוד פעם.
- הרב שמע את ההתייחסות לסיפור בציבור החרדי?
כן, הם מתכחשים, לא כולם.
- התפרסם בשם הרב אדלשטיין שהבא על אשת איש יש לו חלק לעולם הבא, והמלבין פני חברו ברבים אין לו חלק בעולם הבא. כלומר, מי שפרסם עשה דבר יותר חמור ממה שעשה ולדר.
השאלה איך דיווחו לרב אדלשטיין. אני לא יודע מה אמרו לו, ואני לא חושב שהוא קורא עיתונים.
בזמנו אמרתי על ההוא מהצפון [שיינברג] שאם אדם לא שולט על עצמו – הוא צריך להתאבד ולא להרוג אחרים. כך גם לגבי ההוא מברסלב [ברלנד], הוא כמו רוצח. פגע באנשים מהמשפחה שלו, בבנות המשפחה, הרס אותם, הרס את חייהם, עבר על איסורי עריות איומים ונוראים.
- הסיפורים האלה גורמים סוג של משבר אמון. אם לאנשים האלה קורים דברים כאלה – אי אפשר לדעת אצל מי עוד זה יקרה.
הם חריגים, תמיד יש יוצאים מן הכלל.
כשרואים משהו מוזר אצל רב – כמה שהוא חשוב, כמה שהוא גדול בתורה – אם הוא עושה דברים שנראים לא נורמליים, כל תזוזה מסדר ההלכה או מסדר ההתנהגות הרגילה, הנורה צריכה להידלק. צריכים ללכת אחרי רוב תלמידי החכמים, אם תלמיד חכם עושה הפוך מכולם, זה אומר דרשני.
- החשש הגדול בסיפור "הרב מהצפון" הוא שהפוגע יצא מהכלא בקרוב ויבנה לעצמו קהילה חדשה.
אם נותרו לו חסידים, הם לא מאמינים בה', הם מאמינים ברב שלהם. הם עובדי עבודה זרה. איך אפשר להיות חסידים של אדם שנואף, שעובר איסורי תורה? זו פשוט עבודה זרה.
אסור להסתיר מקרים של פגיעה, אסור להסתיר מידע על אנשים שפוגעים. החריגה היחידה היא אולי אם תפסו אדם כזה, והוא מיד מקבל טיפול ומדכאים לו את כל התאוות.