כל ילד מחפש חיבור, שייכות לאימא, לאבא ולמשפחה. ברגע שעובר מתנתק מהאם וחבל הטבור נחתך הוא הופך תלותי. האם שמחה על החיבור, והתינוק שנולד זקוק לו.
עד כאן הכול טוב ויפה, הבעיה היא שישנם ילדים שבשלב מסוים מתנים את החיבור לאימא. בשבילם חיבור שווה התעסקות, דאגה ותשומת לב ללא הפסקה.
זה יכול להתבטא באינספור משפטים, כמו: אימא כואב לי, מגרד לי, אני לא יכול, שבי לידי, אל תלכי, ספרי לי עוד סיפור ועוד אחד. ההרגשה של אימא היא של התמודדות מול אינסוף. מעין בולען ששום דבר לא מספק אותו, אבל אימא נשאבת אליו ומנסה לספק אותו עוד ועוד. היא לא ישנה בלילה, היא בקושי מתקלחת ואפילו הליכה שלה לשירותים נחשבת נטישה.
זה יכול להיות גם ילד גדול, לא רק תינוק. גם הוא יכול לספק בעיות מדאיגות ולא פתורות באופן קבוע. הוא לא שמח בשום סיטואציה, במיוחד כשאימא בסביבה, והיא מבחינתה שוב נשאבת לשיחות נפש ארוכות ואינסופיות של ניתוח הבעיה וההתמודדות.
כאן אימא צריכה להבין שהילד המתוק והתלותי כל כך פשוט אינו על המסלול הנכון. הוא מתנה את ההשתייכות שלו בעוד ועוד התעסקות. הוא חסר ביטחון ופעמים רבות גם ההתפתחות האישית שלו מצטמצמת בגלל העיסוק המתמיד שלו מול אימא.
חבל. פשוט חבל שילד יחיה בתחושה החסרה הזאת.
ישנם שני מדדים כדי לאבחן שאכן זו הבעיה: הראשון הוא ההתניה. זה יפה כשאימא מתייחסת, מספרת ונמצאת בסביבה. אבל מה קורה כשהיא לא שם? האם הוא מסוגל להתמודד עם זה, או שעולמו חרב עליו? המדד השני הוא הרצף. זה יפה לקבל תשומת לב מאימא, אבל כמה? איך? מתי? בלי התחלה ובלי סוף?
אגב, נקודה למחשבה: כמנחת הורים, לאחרונה אני פחות ופחות נתקלת בתופעה שתיארתי. אולי רוב האימהות כל כך עסוקות, שהן בכלל לא מגיעות למקום הרגשי הזה של דאגה מתמדת ורחמים מרובים מדי על ילדם? אבל זו כבר סוגיה אחרת.
התשובה והפתרון למקרה שאנו מתארים לא יגיעו מכך שהאימא לא תתייחס אל הילד או תתעלם ממנו חלילה.
מה שכן יעזור זה שאימא שבדרך כלל נשאבת לחיבור המוטעה הזה תעצור לרגע, תיקח נשימה ותאמר לעצמה: אני לא רוצה יותר את הטעות שלו. כשאני נענית לטעות הזאת אני מזינה אותה ומחזקת אותה. לכן, גם אם אימא לא תשנה מבחינה חיצונית שום דבר, השינוי בהרגשה הפנימית שלה כבר יגרום לכך שיקרו דברים חדשים ויתפתח קשר בריא ומאוזן.
הילדים קולטים היטב את הרגש הפנימי של אימא, גם אם היא לא עשתה שום שינוי חיצוני. כמובן שבמקרים רבים יש צורך בהדרכה, וטור קצר בעיתון לא יספיק.
פורסם בפנימה