כשהייתי בת שש חשבתי שהשואה היא אשמתי. בכל פעם שמישהו מבוגר הזכיר אותה או סיפר לי עליה, הרגשתי שהם מגישים נגדי כתבי אישום. בעיקר סבא שלי, סבא מאיר ז״ל, שהרגיש חובה לספר לי על השואה מדי פעם. זה היה נראה לו חשוב, בהתחשב בעובדה שכל המשפחה שלו נשארה שם במשרפות של אושוויץ.
הוא עשה את זה במרץ, בחוסר כישרון מוחץ ובמין בהילות ודחיפות שלא היו אופייניות לאישיות שלו. הוא פשוט שפך עליי עובדות ופרטים כמי שממלא בחריצות תפקיד לא שלו שנפל בטעות בחלקו. מה לסבא שלי ולמילים? כמעט כלום.
סבא שלי היה שתקן מופלג.
והשיחות האלה לא היו רבות, אבל הן היו עבות וארוכות מאוד בשביל סבא מאיר, שהתקשורת שלו עם העולם הייתה בסיסית ותמציתית. גם בשבילי, בתור ילדה קטנה, הן היו ארוכות וקשות. הייתי מתכווצת בכיסא. סובלת. מסרקות של ברזל. על כיסא הנאשם. לא משהו חמים להיזכר בו בחלוף השנים. מילותיו נשארו בלבי זיכרון חריף ולא נעים.
באחת מאותן שיחות הוא נתן לי מתנה: ספר שירים שכתבה חברה שלהם, ניצולת שואה. לא זוכרת את שמה. שירי שואה וגבורה. ״שתדעי״, הוא לחש, ״שתקראי״, הוא אמר, ״מה שהיה שם״. השפלתי עיניים והתביישתי למוות. הלחיים שלי בערו. מה הוא רוצה ממני? שאלתי את עצמי בתמימות ילדותית. מעמיס עליי את כל רוע העולם בטון של תוכחה קשה.
הלכתי הביתה עם המתנה, והכרחתי את עצמי לפתוח ולקרוא. הייתי בת שבע. זעקות המתים וזעקות החיים נטפו מתוך הספר ההוא. מין אוסף קינות קורע. מילים כמו ״גטו״, ״אקציה״ או ״טרבלינקה״ עשו לי צמרמורות בכל פעם שאילצתי את עצמי לקרוא אותן.
ותחושת האשם, שלא הבנתי ולא ידעתי את מקורה, חגגה אצלי בתוך הנשמה. למה שילדה קטנה בת שבע תרגיש אשמה בכל עוולות העולם? למה העובדה שהנאצים הצליחו לרצוח את כל המשפחה של סבא מאיר, שמה דווקא אותי, הצאצאית הצברית, על כיסא הנאשמים. שנים הפכתי בזה. לא מצאתי תשובות.
כמו בעוד הרבה תחומים לא פתורים בחיים שלי, גם כאן באו לעזרתי התשובה שלי והחיבור שלי לתורת הנצח. התורה עשתה לי סדר בתת המודע. תחושת האשמה ברורה לי היום. אין בה כלום רציונלי, אבל יש בה משהו רוחני בעיניי. למרות שהייתי ילדה חילונית, הייתי ילדה רוחנית. ילדה צברית שאמורה הייתה לגדול בלי רגשי אשם ובלי מטען תרבותי כבד ומעיק של אלפיים שנות גלות. הייתה אמורה, אבל כל זה נכשל. אף אחד מבני המשפחה ומאנשי החינוך שגידלו אותי לא הצליח באמת לנתק אותי ממה ששייך לי.
סבא מאיר לא נתן להם. הוא לא עשה את זה במודע, אבל הוא עשה את זה בגדול. בדחיפות ובחוסר רגישות, כמו מי שבוגד בכל האג׳נדות שלו. בשיחות האלה היינו תמיד רק שנינו, והן התנהלו בלחש של תא מחתרת. הוא העביר לי מטען נפץ יהודי קדום שהיה אצור כנראה גם בלבו הפצוע למרות עשרות שנים של חלוציות חילונית ורצון לקבור את העבר.
הרבה שנים עברו עד שנתקלו עיניי במדרש שאומר שכל דור שבימיו לא נבנה בית המקדש, כאילו בימיו נחרב. נפלו לי האסימונים אחד אחד וצלצלו במוח. אז זה כן אשמתי. או לפחות באיזשהו אופן, זו גם אשמתי, וזו הייתה באיזשהו אופן גם אשמתו של סבא שלי.
לא באופן הפתטי של ״מובל כצאן לטבח״, לא כקונטרה ל״גבורה יהודית אקטיביסטית״, אלא פשוט כאמת רוחנית קוסמית. אנחנו אחראים לעולמנו ואחראים גם לעוולות שנעשות בו. נשמה בת שבע הבינה בחוש שישי, שאם כזה הוא העולם, אז זו בוודאי גם אשמתה. חייב להיות. עד כדי כך? חשבה הנשמה הרכה שלי, את כל זה צריך לתקן? וכל אותם מיליונים שכבר הלכו, גם הם לא הצליחו לתקן? אז אנה אנו באים.
עם הזמן ההנאה שלי לקרוא את השירים האלה הפכה לחולנית. הייתי קוראת כדי לשרוט את עצמי, כדי לסבול. אם היו חוקרים אותי הייתי מודה בהכול. זה היה גדול מדי ונורא מדי. גדלתי מאז. אני כבר יכולה להתמודד עם ספרי שואה. אבל בכל שנה אני עדיין נזכרת, שכל העולם לא נברא אלא בשבילי, שיש לי אחריות ויש לי קשר עם כל מה שקורה בעולמי. על הטוב והרע שבו.
וגם היום, בדור שלי, כשסבא מאיר שלי כבר לא כאן, יש הרבה רע בעולם ויש כבשה בין שבעים זאבים רעבים. וזו אחריותי הפרטית להילחם בזה. להתפלל על זה. ובעיקר, ללדת עוד ילד יהודי אחד ועוד ילדה יהודייה אחת, למען עולם טוב יותר. למען האמת החבויה והנלחשת של החלוץ הציוני סבא מאיר, ולמען ניצחון האור על החושך.
פורסם ב''פנימה''
לרכישת מנוי