דוּדי התעורר עם חום גבוה. התהליך ידוע: אקמול, כוס תה, מגבת לחה על המצח וטלפון לרופא. יום קשה עבר על המשופע. הוא שכב בחוסר אונים על המיטה. רופא הילדים הקבוע שלנו קיבל אותנו בחביבות כדרכו.
"שפעת", הוא פסק לאחר בדיקה מקיפה. וכידוע, אין תרופה לשפעת, אולי רק מרק עוף של סבתא. מסתבר שבימים טרופים אלה גם התרופה הזאת הורדה מן המדף באכזריות על ידי היפוכונדרים למיניהם, אבל אני החלטתי להתעלם.
כעבור שלושה ימים הסתמן שיפור במצבו של הבכור, החום ירד והוא כבר החל לרמוז על חזרה לשגרה. בבוקרו של היום הרביעי, אני זאת שנאלצתי לבטל שוב יום לימודים: חיים ושימי התעוררו סמוקי לחיים, חום גבוה, צמרמורות. אפשר היה לקבוע מרחוק שהם חולים עוד לפני שנוגעים בהם.
דודי, שהבריא למחצה, עזר לי לטפל בהם. אחד נרדם, השני התעורר. הראשון בכה, השני הקיא. עוד אקמול ועוד מגבת לצינון החום. בשעות הצהריים הבריאים נחתו, וכך, בין החולים לבריאים, התחלתי להזות על מכונה שמכינה כוסות תה עם לימון.
הבעל החליף איתי משמרת מיד כשהגיע.
"לכי לישון", פקד כשראה אותי, ובין חצות לשש בבוקר הוא נענה לכל אזעקה. בבוקר חיכתה לנו הפתעה נוספת: מימי קודחת מחום. המאזן השתנה, חמישים אחוז חולים. במשך שבוע החום עלה וירד, וגם הקטן הצטרף לחולים כשהוא צורח גם על הידיים. הרופא החביב קיבל אותנו שוב. "עוד אחד? מה קורה שם בבית?".
ובבית, המתאוששים החליטו שהמצב קשה. זה שהבריא חזר לבית הספר, אך קיבל שוב חום כעבור יומיים והצטרף אל השאר ששכבו על הספה מוקפים בספרים, משחקים וחצאי כוסות תה (לא רוצה לראות כוס תה בעשר השנים הבאות!).
החולים למחצה היו זקוקים לעשייה ציבורית, לכן הרשיתי להם לארגן את המגירות.
תכולת המגירות התעופפה לכל עבר. הם חגגו על מציאות נוסטלגיות. למרות שהחלפתי מצעים מדי יום ואווררתי את הבית, הווירוס סירב להיכנע. כשחומו של הילד השביעי עלה, התקשרתי שוב לרופא כדי לוודא שאכן אין צורך באנטיביוטיקה, ומדובר בשפעת שעברה מילד לילד.
"גברת מלי", ענה לי הרופא בקול משופע, "נדבקתי מהילדים שלך". גם הרופא חולה. אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?
ימי מחלה בריבוע
שלושה שבועות מטורפים עברו עלינו.
כשאני מנסה בין לבין לסיים עבודות, ניצלתי את כל ימי המחלה שמגיעים לי ("תגידי, מה קורה אצלך בבית? כמה זמן שפעת?" המורה מסרבת להאמין לי ובטוחה שעליתי על הטרנד ואני בעצם נוסעת לחופשה קסומה באמתלה נגיפית).
"אימא", מצטרף אושי למועצת מנהלי העבודה, "כדאי אולי להכין בצל עם דבש לשיעולים של מימי", ויעל מהנהנת בהסכמה כשדמעות זולגות מעיניה.
"אימא", נשמע קול צרוד, שבקושי אפשר לזהות בו את קולו של שמואל, "כואב לי הראש". שכחתי איך נראה יום רגיל, ואיך זה לישון יותר משעתיים ברציפות. טרוטי עיניים הסתובבנו אני והבעל, מנסים להקל בכל דרך אפשרית על המשופעים שלנו (אקמול, דקסמול, נורופן, חיזוקית, אכיניציאה, ויטמין סי, אוטריווין. בקיצור, פתחנו בית מרקחת).
בבוקרו של יום שישי, לאחר שבוע שלם, אירע הנס. הבת האחרונה קמה ממיטת חולייה וכולם, כווווווווולם, התכוננו בחדווה ללכת לבית הספר. כן, אפילו להם נמאס להיות בבית.
אני כבר מדמיינת את כוס הקפה הראשונה מזה חודש שאזכה לשתות בנחת, ומסתירה את הרצון שלי לזרז אותם לצאת מהר יותר. אני לבד. שקט. ואז – אני מרגישה צמרמורת. תוקפת אותי סחרחורת. מד החום מטפס ועולה.
אוי, הצילו, עכשיו אני? השפעת תקפה אותי? "אל תדאגי, אימא. לכי לישון. הנה כוס תה, כשנחזור מבית הספר נטפל בך".
פורסם ב"פנימה"