"אני בורח מהבית" היא הצהרה שמשמיעים ילדים רבים. "חכי, אארוז לך משהו לאכול" או "חכי רגע, אני רוצה לצלם אותך קודם" הן מהתשובות המשעשעות של ההורים. כלומר, משעשעות בעיני ההורים, אבל לא מצחיקות בכלל באוזני הילדים.
אני זוכרת עדיין את הערב שבו אמרתי לאמי שאני בורחת מהבית. לא קיבלתי את התשובה שציפיתי לה, כך שהצעתי להראות לה מה ארזתי במזוודה הקטנה שלי, מתוך תקווה שזה יביא את התשובה המיוחלת.
מה מניע ילדים לברוח מהבית, בין אם מדובר בילד צעיר שאינו מרחיק מעבר לחצר, או במתבגר שכוונותיו רציניות יותר? ומדוע ירצה ילד לתת להוריו הודעת אזהרה שזה הדבר שהוא חושב עליו?
למילה בית יש משמעויות רבות. אנחנו משתמשים בה ביחס לרגשות אישיים כלפי מישהו, ביחס למיקום גיאוגרפי או ביחס לבניין מוחשי. לא קשה להבין את המילה בית בממד הפיזי, מהקירות והגג אל שולחן המטבח. ביטויים כמו כתובת, בסיס הבית (Home base) או הרחוב של הבית הם כולם נקודות ציון שאנחנו יכולים להתכוון על פיהן.
אני מעוניינת יותר בהיבט הפסיכולוגי של המילה המצוי ביחסים בין בני אדם. כפי שד"ר ניופלד הסביר, ההרגשה שיש בית היא המפתח להבנת מה שילדינו ומתבגרינו זקוקים לקבל מאיתנו, והיא אחד הצרכים החיוניים של כל יצור אנושי. כיצורים של היקשרות, סיפורנו מתחיל ומסתיים בתחושת הבית.
תכליתו של תהליך ההיקשרות היא להקל על התלוּת. אנחנו משתוקקים להיות קרובים, להרגיש תחושת שייכות ונאמנות, להיות מיוחדים, להיות אהובים ולהיות מובנים ומוכרים. ההיקשרות היא תהליך שמחבר אותנו זה לזה ומשרת את ריקודנו יחדיו. יחסינו עם ילדינו הם ריקוד שבו צעדינו הטובים ביותר משדרים מנהיגות אוהבת וחזקה שמשרה בהם רצון ללכת בעקבותינו. ריקוד בעת שתלות זו קיימת עושה את ההורוּת לקלה יותר.
על ידי כך שאנו נוטלים את ההנהגה, הרינו מזמינים את הילד להישען עלינו ולראות בנו את בסיס הבית הבטוח, נמל להיסתר בו מסופות החיים.
אתם יכולים לדעת מיהו בסיס הבית של הילד, כי הוא האדם שאליו הוא ירוץ כשהוא מפוחד או פגוע. יש אצל ילדים אפילו "התקן ביות" שיוצר חרדת פרידה כשהם מנותקים ממי שהם מקושרים אליהם. רגשות אלה של בית נוצרים בחללים שבינינו ומספקים הגנה כך שלעולם איננו מעלים על דעתנו לברוח מהבית.
היכולת של הילדים להתנחם על ידי הוריהם מבוססת למעשה על כך שהם מרגישים איתם בבית. כשילדה בת ארבע התפרצה בזעם ובסוף צעקה שהיא רוצה ללכת הביתה, אמה לא הבינה למה היא מתכוונת, כי הם הרי כבר היו בבית. האם באופן אינטואיטיבי פתחה את זרועותיה כדי לנחם את בתה, וכשהילדה הזילה דמעות של עצבות והתכרבלה בזרועותיה האם הבינה שהיא עצמה בסיס הבית של בתה.
כשאנחנו חושבים על בית במובן הפסיכולוגי הזה, אנחנו מקשרים אותו אל הרגשת מנוחה שבה יש מקום להיות בדיוק כפי שאתה: מקום של מפלט מפני כאוס לתוך זרועותיו של מי שגורם לך להרגיש בטוח ומוזמן. כשאנחנו אבודים פסיכולוגית, האדם שהוא ביתנו הוא זה שאנחנו מחפשים. כהורים, עלינו להיות הבית בעבור ילדינו.
אם ילד, בכל גיל, מכריז שהוא בורח מהבית, הוא משתוקק להרגיש שהוא רצוי על ידי הוריו, שהוא מוזמן לשהות במחיצתם, שייך להם, אהוב עליהם, חשוב להם, מיוחד בעיניהם. נוכחותו של ההורה צריכה להעביר את ההרגשה שהוא המקור הטוב ביותר לצורך שלו לבסיס ביתי בטוח, חם ומנחם.
פורסם בפנימה