תמיד אהבתי חתולים. וכלבים. במיוחד גורים. חיפשתי אותם בהפסקות ואחרי הצהריים, והעברתי את הזמן בין לדאוג להם לאוכל ולמחסה, ובין לדאוג שלא יפגעו בהם.
חתולה מיוחסת אחת זכתה אפילו לשהות בביתנו. היא הייתה מחונכת ונקייה, לפחות במידה כזו שאימא הסכימה להכניס אותה מדי פעם בפעם. הבריחה שלי הייתה קשורה אליה.
הייתי כבת עשר. החתולה הייתה בבית, כנראה האכלנו אותה בשאריות של הארוחה. אני ואחיותיי ישבנו וצפינו בתכניות של הצהריים. אני זוכרת שמשהו הפריע לי. היה יותר מדי שקט והחתולה לא נראתה בשום מקום. קמתי והלכתי לחדר. ריח ומראה נוראים חבטו בי. על המיטה שלי, על שמיכת הפוך המוצעת, החתולה עשתה את צרכיה. זה היה נורא. כנראה השאריות שלנו היו עשירות מדי בשבילה. אוי, זה היה מזעזע, וכמובן, הרגשתי אשמה. החתולה הייתה בבית קצת, אם לא לגמרי, בגללי.
צעקתי לאימא לבוא, ובמקביל - ברחתי מהבית. לא יכולתי לעמוד בזה. באשמה. איזה שק כבד. איזה משא. עשיתי את כביש סובב גילה ב’. בהרגשתי הלכתי כמה שעות, אולי זה היה ארבעים דקות. לא היו לי פנים לעמוד מול אימא. מול רגשות האשמה שלי. מול ההרגשה שאני לא בסדר. ברחתי ובכיתי והלכתי ורצתי. כשנגמר לי - חזרתי.
אני זוכרת שאימא אמרה שלפחות יכולתי לעזור. זהו. לא היה זכר לא לחתולה ולא לצרכיה. הכול היה כבר נקי, מכובס, שטוף וריחני. אימא שלי התקתקנית שתחיה.
יש משהו חמוד באיומים של ילד בן ארבע לברוח מהבית. ילד בן עשר שצועק שנמאס לו מהבית הזה כבר עושה כיווץ בלב, ובריחה של בן שבע עשרה משתקת. זה מה זה לא נעים. ובכלל, מה יחשבו השכנים. איזה כישלון. לא הוא. אני, האימא. קשה להסתיר דבר כזה מהחוץ, אז חייבים להתמודד מבפנים. הרבה משברים בבית אפשר להסתיר. לשים מסיכה של הכול נהדר ובעלי מקסים והילדים מדהימים, אבל יש מצבים שמחייבים אותנו להישיר מבט אל המציאות, ויפה שעה אחת קודם.
אז מה יש לנו כאן? נער בורח. אאוץ’. כואב. כמובן שזה רק סימפטום. לא נעים לראות. כואב לטפל. מי יודע איזו ג’יפה תעלה עוד. יהיו כאלה שיעדיפו, כמוני, לצאת לסובב את כביש עוקף גילה ב’ ולחכות עד יעבור זעם, אבל מי יטפל בכביסה המלוכלכת? שוב אימא? צריך אומץ לעמוד מול המציאות הלא נעימה ולקחת אחריות. אילו רק לא היו לי כאלה רגשי אשמה, אז יכולתי לעזור לאימא. אילו רק יכולתי להסתכל בצורה עניינית על המציאות, הייתי נשארת להתמודד. הייתי בסדר.
אנחנו בסדר. עשינו את הטוב שביכולתנו. נכון? אילו יכולנו, כמובן שהיינו יותר סבלניות, מכילות, מחבקות, מבלות, מציבות גבולות. עשינו מה שיכולנו, ומה שלא יכולנו לא עשינו. ועכשיו מה שנותר זה לתקן. להיעזר בייעוץ, בטיפול. לעתים חבל דק שמושלך מגשר כמו בקסם גם על העמוקה שבתהומות.
פורסם בפנימה