1. רבים בסביבתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו נשמו אתמול (ראשון) בשעה 12:00 לרווחה, כשהתברר להם שנתניהו נותר המתמודד היחיד בפריימריס לראשות המפלגה.
יש משהו סמלי בסיטואציה החדשה שנוצרה. איש לא מנסה, אפילו לא באופן סמלי, לקרוא תיגר על מנהיגותו ארוכת השנים של בנימין נתניהו בראשות תנועת הליכוד. מידת השליטה שאליה הגיע נתניהו בתנועה בתקופה הנוכחית, גבוהה יותר מהשליטה של בגין בתנועת החירות במרבית התקופה של למעלה משלושה עשורים בהם עמד בראשה.
איש בתוך הסיעה בכנסת, ואפילו לא מחוצה לה, איננו מנסה לקרוא תיגר על נתניהו. אפילו גדעון סער, שמקפיד להוציא לנתניהו את המיץ בפלירטוט קבוע עם האפשרות של חזרה לחיים הפוליטיים, מבין ששליטתו של נתניהו, לפחות לעת הזו, היא אבסולוטית.
2. האמת היא שלא מדובר בחדשות. למעשה כבר שנים שאין בליכוד פריימריס של ממש, ובפועל מדובר בהצגה לפרוטוקול.
בכל אותן שנים בהן התמודדו מול נתניהו רק מועמדים כדוגמת משה פייגלין ודני דנון, ואילו מועמדים בעלי סיכוי ומעמד משמעותי פנים תנועתי נמנעו מלהתמודד, פעל למעשה נתניהו בתוך אותו אקלים, אקלים שמונע צמיחה של הנהגה אלטרנטיבית ומונע צמיחת שכבת הנהגה שמסוגלת לרשת את מקומו של נתניהו.
הסיטואציה שנוצרה אתמול היא בסך הכל בבחינת הורדת המסך מהעיניים. הצבת הבעיה של היעדר הנהגה אלטרנטיבית ויורשים פוטנציאליים למנהיגותו של נתניהו בתוך הליכוד במרכז השולחן ובמלוא עוצמתה.
3. הסיטואציה הנוכחית בליכוד נוחה אמנם לנתניהו ומבצרת את שלטונו, אבל היא רעה מאוד לליכוד בפרט ולמחנה הלאומי כולו. נוצר מצב שבו המחנה כולו תלוי באיש אחד, ביכולות המנהיגות שלו, באינטרסים הגלויים והסמויים שלו, ובמידה לא מבוטלת גם במה שמתרחש בבית הפרטי שלו.
לדרך שבה חיסל נתניהו כל קריאת תיגר על מנהיגותו אין אח ורע אפילו בליכוד ובתנועת החירות ממנה צמח, ששתיהן היו מפלגות הידועות בתמיכה במנהגיהן. לאורך השנים תמיד היו בשטח "מספרי 2" או "טוענים לכתר", שארבו ליום שבו המנהיג יחלש ויאבד את מנהיגותו.
המצב הזה, המאבק הפנימי על מי יזכה למעמד של "טוען לכתר", יצר לאורך השנים שכבות של מנהיגות פוטנציאלית, אנשים שמסוגלים לראות את עצמם והציבור מסוגל לראות אותם כראשי ממשלה בפוטנציה. חיסול השכבה הזו בתוך הליכוד ויצירת מצג של ענק וגמדים מאיימת על יכולתו של הימין הישראלי להעמיד מנהיגות של ממש במקום נתניהו או ביום שאחריו.