היריון. איזו זכות! לקבל נשמה יקרה ולשאת אותה בתוכי תשעה חודשים. לתת לה בית, הגנה, ביטחון. להיות בשבילה מקום של חום, של חמלה, של חיבוק, של הכלה. להיות מקור של שפע בלתי נדלה, ממש כמו שה' יתברך בשבילי. אבל לפעמים התחושה במציאות היא קצת אחרת. קשה לי, כבד לי, תפוס לי, כואב לי, בחילות, הקאות. נעלם, חמק לו השפע האלוקי. אני לא ממש זוכרת, לא ממש מחוברת לנשמה הרכה שברחמי, לאוצר שבפנים. אני מרגישה את הגוף שלי – ולי זה קשה!
אחרי חמישה הריונות שהלכו ונעשו כבדים וקשים יותר ויותר, למדתי 'התמקדות' – שיטה שמלמדת להקשיב לקולות הפנימיים שלנו דרך תחושות הגוף. ואז הגיע ההיריון השישי, שהתחיל הכי קשה מכולם אבל גם היה הכי מיוחד מכולם, כי היה לי כלי שאפשר לי להיות מחוברת עם האור הגדול שבפנים, גם כשבחוץ היה קשה וחשוך. היה לי ולעובר קשר פנימי חזק, קשר שנתן לי כוח ומשמעות והביא לשקט ורוגע, ובסופו של דבר גם לכוחות גוף.
שיחת חיזוק
חודש חמישי להיריון. אני מחליטה להקשיב לקולות שבפנים, עושה הרפיה קצרה ונכנסת פנימה. מרגישה את העובר מבפנים.
"שלום", אני אומרת לו, "מזמן לא דיברתי איתך. למה אני לא יכולה לראות אותך אלא רק לשמוע אותך? זה משהו מהותי?"
"לא", הוא עונה.
"הכול בסדר איתך?" אני שוב שואלת. "כן". אני מרגישה תחושה של כבדות בכל הגוף, תחושה שהולכת ומתעצמת, ממש כל הגוף נהיה קשה וכבד. אני מנסה להגדיל את הגוף כדי ליצור תחושת מרחב ביני ובין תחושת הכבדות. זה גדל איתי. מנסה לצאת מהגוף ולהתבונן מבחוץ, מרגישה שאני לא יכולה. זה הפחד. פחד שמשהו לא תקין אצל העובר.
אני מנסה לפנות אל העובר, אולי אוכל לקבל ממנו עזרה. "אתה יכול לעזור לי? אני נורא מפחדת שמשהו לא בסדר איתך".
"אני הדבר הכי טוב בשבילך, אני לא מכיר את כל ההגדרות החיצוניות של העולם הזה. אני יודע שהכי טוב לי איפה שאני ואיך שאני", הוא עונה לי.
הפחד לא עוזב אותי. התחושה בגוף כבדה, ממש כל הגוף גוש אבן. אני פונה אל העובר, אבל זה מפחיד אותי כל כך.
הוא עונה לי: "בואי, תנשמי עם זה, מה הכי מפחיד בזה?" "שאין לי שליטה", אני אומרת. "אני מרגישה כזאת קטנה, כמו ראש של סיכה, בלי שום יכולת להחליט על מה שקורה". "כן, זה באמת מפחיד", הוא אומר. תחושת הכבדות מתחילה להצטמצם ולקטון. "לְמה אתה זקוק, פחד?" אני שואלת. הוא עונה: "למשהו רך, אבל לא רך מדי, שיוכל להכיל אותי, להחזיק אותי".
אז מגיעות מבפנים כפות ידיים שעוטפות את הפחד שבדמות גוש האבן. גוש האבן הולך וקטן, ועכשיו הוא בתוך
כפות הידיים, מוחזק שם, בטוח. אני מרגישה מבפנים תנועות חזקות של העובר, ופונה אליו: "אני רוצה לשמוע אותך, אני מרגישה שיש לך משהו שאתה רוצה להגיד לי". "כן", הוא עונה, "אני רוצה להגיד לך שפה ה' שם אותי ופה הכי טוב לי. את מגדלת אותי, עוטפת אותי, מחבקת אותי ונותנת לי כל מה שאת יכולה. אני תמיד אהיה שלך, גם כשאצא החוצה - תמיד נהיה ביחד".
אני מרגישה שזה רמז בשבילי. "אתה רומז גם משהו לגבי האחים הגדולים שלך שבחוץ?"
"כן", הוא עונה, "גם הם היו אצלך ברחם, עטופים ואהובים, הם שלך ואת שלהם. הם צריכים אותך. אל תשכחי את זה, גם בתוך כל ההצגות שלהם, גם כשקצת קשה, אל תשכחי את הרחם שהם היו בו ואת כל מה שנתת להם שם. זה יזכיר לך: רחם – רחמים. תני להם את החום ביחד עם החינוך. את מצוינת. הילדים שלך ניתנו לך במיוחד, נשמות שקשורות אליך ואת קשורה אליהן".
תחושת הקלה. הכבדות נעלמה, הפחד התפוגג. במקומו מגיעה תחושת שלווה, שמחה וחיבור אמיתי לנשמה שגדלה בתוכי.
תודה לה' על היכולת להקשיב, להתחבר, לשחרר.
פורסם בפנימה