להפוך תחביב למקצוע?
להפוך תחביב למקצוע? צילום: פנימה

הלילה עוד מעט מפנה את מקומו לבוקר. ריח נקי של חושך, ונשימותיהם הקצובות של בני הבית מתערבות בנקישות המקלדת. אני כמעט מסיימת את הכתבה, וסיפוק ממלא לי את חדרי הלב. הבטחתי וקיימתי.

מרואיין שאני רודפת אחריו כבר שבועיים חזר אליי סוף סוף. אמנם בשש בערב, שעה שבה אין לי זמן לשום דבר חוץ מארוחת ערב ואמבטיות, אבל העיקר שהסיפור סופר, הכתבה נכתבה וההישג הושג. במשך שעתיים ראיינתי אותו בטלפון. שעתיים שבהן הילדים חגגו וביצעו מרד נעורים ללא פיקוח ממשלתי. לאחר שעתיים שבהן הכנתי במקביל ארוחת ערב, הקשבתי למרואיין ומילאתי עשרות דפים בכתב יד, סיימתי את הריאיון, הודיתי לו מקרב לב והתפניתי לבחון את ההריסות.

"מה קורה כאן?" התחלתי לשאוג, לפני שנזכרתי שהם לא אשמים שהחלטתי לכבוש את מקומי בצמרת הסקופים השבועית.
לאחר עוד שעתיים, מותשת מקרב השינה הבלתי נלאה, התיישבתי מול המחשב והתחלתי להקליד במלוא המרץ. "מתי תלכי לישון?" השאלה שנשאלה אפילו לא זכתה למענה. אין לי תשובה. כשאסיים. והנה עכשיו, רגע לפני שהשמש תזכיר לי שהבוקר הגיע, הכתבה מוכנה, נשלחת בהינף מקש. אני עוצמת את עיניי ונרדמת, כמו שאני, על הכיסא. שינה קצרה וחטופה, וקול בכייה של הקטנה מעיר אותי. אני קמה בלאות איומה, מרימה אותה בזרועותיי וצונחת על הספה עמוסת הכבסים.

אני מביטה בקטנה ששכבה עליי ורצתה את אימא שלה. מתי הפכתי לאישה חצויה? איך הדברים הפשוטים נהיו כאלה מסובכים? היום אפשר להזיז בתים ממקומם, אפשר לדבר עם אנשים באנגולה בעזרת מצלמת אינטרנט ולראות אותם כאילו הם כאן, אבל להיות פשוט אימא, לבצע את התפקיד בצורה פשוטה, מהנה וישרה, בלי כל התסבוכות של חוטי האשמה שקושרים אותנו אל המצפון, זה בלתי אפשרי. התרגלתי לחיות עם שני חצאים מנותקים, אך האם מתישהו הם יתחברו?

הטלפון ששינה את חיי
הכול התחיל חודש אחרי שנולד הילד השישי.  תארו לעצמכם שישה ילדים קטנים שמתרוצצים ברחבי הבית ומפרקים אותו. הריצה אחרי השברים מצאה אותי בסוף היום אוחזת בחלקים השבורים, מעבירה אותם מיד ליד וצונחת על כיסא בין ערמות של בגדים וצעצועים. כאן באו לעזרתי המילים. מסך המחשב פתח לי פתח הצלה, דלת אל עולם אחר. עולם שבו אני יכולה להיות איפה שאני רוצה. רחוקה מתחושות התסכול  שאחזו בי. האצבעות הקלידו מילים, והמילים הפכו לסיפורים.
"את חייבת לצאת לעבוד", בעלי עמד בפתח החדר. בתוך שנייה חזרתי מיפן, שם סיפרתי את סיפורה של חוזרת בתשובה מלוכסנת עיניים.

"איזו עבודה? מי יציע משרה לאימא עם שישה ילדים? אני אאחר כל בוקר", דקלמתי לו כשאני מקפלת את החולצות. "וחוץ מזה, מה עם הבית?" שאלתי, לא יודעת אם לצחוק או לבכות. התשובה הייתה מולי: הבית עושה ממני צחוק, אפילו הקירות מלאי הקשקושים לועגים לי. "בכסף שתרוויחי תיקחי עזרה". הוא קבע, הגיוני ונחרץ. צרחות התינוק שהתעורר הקימו אותי מהכיסא. התשישות אחזה בי. עבודה? מה לי ולעבודה? אבל לפעמים החיים מפתיעים. לא עברו דקות והטלפון צלצל. מותיר אותי, קטנת האמונה, בפה פעור.

"שלום, גברת גרין?"
"כן", עניתי בקול עייף.
"את שלחת לנו את הכתבה על נגן הג'אז מסקנדינביה שחיפש את שורשיו וגילה שהוא יהודי?". 
פתאום נזכרתי שלפני חצי שנה, כשחיכיתי בתור לרופא שיניים, קראתי עיתון נחמד והחלטתי לשלוח אליו סיפור שכתבתי. 
"נכון, לפני חצי שנה".  "כן, אני מתנצלת שרק השבוע קראתי אותו, את צריכה להבין שעיתון עובד בקצב מסוים. בכל אופן אנחנו רוצים להרחיב את העיתון, ומקריאת הכתבה ששלחת לנו נדמה לנו שיש לך פוטנציאל. את יכולה להגיע לפגישה?"
רעד אחז בי. כאילו ספר הבקשות נעצר בדף התפילות שנענות מיד. הטלפון הזה בא כדי להעיר את מה שנשאר משריר הכישרון המנוון שלי.

התינוק צרח, מסך המחשב ריצד. כמעט נפלתי על עוד ערימת כביסה שהילדים השאירו האחרים לפני שנרדמו. 
כשהכנתי את הדייסה פרפורי התרגשות אחזו בי. האומנם? אהפוך תחביב למקצוע שיביא לי פרנסה?  נזכרתי בעבודה האחרונה שלי. מורה בבית ספר יסודי. עיניה של המנהלת התעגלו בזעם מדי בוקר כשהופעתי באיחור של עשר דקות. כשהמפקחת הזמינה אותי לשיחת הבהרה הבנתי שניצבת בפניי ברירה אחת: להתפטר לפני שיפטרו אותי. הבוקר הראשון לאחר ההתפטרות היה לי קשה. פתאום עמדתי מול עצמי. לאחר שסיימתי לשלוח את הילדים למוסדות הלימוד הבנתי שאין לי עבודה.

"התפקיד שלך עכשיו להיות בבית", ניחם אותי הפרטנר כעבור חודש, כשנאלצתי להוציא את הקטן מהמעון כי לא הייתי זכאית להנחה של אישה עובדת. בימי קיץ נעימים מצאתי את עצמי יושבת בשעה עשר בגינה הציבורית, משגיחה על הבנים הקטנים שהתרוצצו בארגז החול. נהניתי להוציא את הילדים בבוקר בלי הלחץ להגיע בזמן לעבודה, אך מצד שני מצאתי את עצמי מבזבזת דקות ארוכות דווקא בגלל שאין לי לחץ. את שעות הבוקר ביליתי עם הקטנים, כך שבצהריים שאלתי את עצמי מה עשיתי כל הבוקר. הם נרדמו עייפים מהשמש, ואני במהירות ניסיתי להחזיר את הסדר על כנו. רק הספקתי חצי, והם כבר ערניים יותר מתמיד אחר שינה ערבה. 

הבטתי בעקרות הבית המושלמות בקנאה וניסיתי לחקות אותן ללא הצלחה. "את לא בנויה לזה", אמרה לי אימא שלי בשיחת הטלפון הקבועה שלנו מדי ערב. "הנפש שלך נמצאת במחוזות אחרים, לא רק במטבח. וזה בסדר, את פשוט צריכה להכיר בזה". 

תמיד אהבתי לכתוב. בכתיבה מצאתי מפלט. באמצע היום, כשכולם מתרוצצים סביבי, יכולתי לקחת ליד עט ונייר ולברוח למחוזות אחרים. שם הייתי האישה שתמיד רציתי להיות, שם הילדים עשו בדיוק מה שרציתי. בהינף עט סידרתי את כולם.
אני יושבת ומחזיקה בידי את מגזין 'פנימה', שברגע שהתוודעתי אליו חלמתי להיות חלק ממנו. הוא חוגג יום הולדת, וגם אני. כשהגעתי אל הטור ב'פנימה' הייתי כבר אימא למתבגרים, בשלב אחר בחיים, והפינה המתוקה במגזין המתוק העניקה לי מתיקות כל חודש. 

אני מאחלת לכל העוסקים במלאכה רק בריאות ואושר. ורק עוד וידוי אחד קטן. בשבילי הטור הזה הוא פינה בחדר. כי כל הורה למתבגרים מכיר את התחושה הזאת: הפכתי להומלס בבית שלי. אז תודה לכם, 'פנימה'. ותודה לקוראות שטורחות ושולחות לי מדי פעם תגובות ושאלות, תזכורת לקשר בינינו. זה מחמם את הלב. ואימאל'ה אומרת: "אם הכול בחיים מבולגן, חפשי לך מקום אחד שלך, רק שלך, גם אם הוא קטן".

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי