המספרים בלתי נתפסים. גם בפעם השנייה והשלישית שאתה עובר על הנתונים של הדו"ח שהפיק ארגון 'לקט ישראל' בשיתוף פירמת ה-BDO אתה מרגיש שמשהו כאן לא מתחבר.
לפי הנתונים, שווי המזון שנזרק בישראל נאמד בכ-2.5 מיליון טונות בשנה, כ-35% מהיקף ייצור המזון המקומי. השווי הכלכלי של המזון בישראל שהושלך לפח בשנת 2015 נאמד ב-18 מיליארד שקל.
על אדם להיות עני בשביל להכיר את מותרות הנתינה.
אם נתחיל לפורר את המספר ההזוי הזה ונחלק אותו למשקי הבית בישראל נקבל כי כל חודש מושלכים לפח 85 קילוגרמים של אוכל ששוויָם נאמד ב-616 ש"ח (על פי 'מאקו', 6.1.16). 75% מהמזון מורכב פירות וירקות. נתון נוסף מלמד שמחצית מהמזון המושלך הוא ראוי למאכל וניתן להצלה. כמות המזון הזה נאמדת בכ-1.3 מיליון טונות בשנה ושוויו כ-8 מיליארד שקלים.
אחרי שהנתונים קצת התעכלו בתודעה שלי חשבתי, למה שלא אתחיל מניתוח של הרגלי האכילה שלי? כמה פעמים יצא לי לפתוח את המקרר ולראות קופסה של חומוס שנקנתה לפני שבוע והתוקף שלה מסתיים בעוד שבועיים מונחת ליד קופסה חדשה של חומוס? בדרך כלל ההתלבטות איזה חומוס לקחת מוכרעת על ידי הודעת היח"צ של החומוס החדש: "אתה הולך להתלכלך עכשיו בחומוס המעפן הזה שהתקשה בקצוות במקום לפרגן לעצמך משהו חדש? מה אנחנו בקטע של הומלסים עכשיו?"
ומה עם כל מעדני הגבינה שלא תמיד מתאים לי לסדר במקרר לפי התאריך ובסוף אני הולך על החדשים והישנים נזרקים?
אפילו אידיאולוגיה שלמה בניתי לשחיתות הזו: הנה אנחנו, דור שלישי לשואה, נגמלנו לגמרי מהתסביך הרעב ויכולים לארגן ועדת קבלה לאוכל שלנו. תאכל את זה, היטלר.
ואז נזכרתי בפעם הראשונה שראיתי איך סבתא שלי ע"ה התייחסה בכבוד לפירורי הלחם בסעודת שבת. היא ביקשה והפצירה בנו שלא נעז לזרוק אותם כי היא זוכרת איך הפירורים האלו החזיקו אותם בתקופת טרבלינקה. הילדות והזיכרונות שלה ספוגים בהם. מבחינתה הם הרוויחו את היחס אליהם בכבוד.
אחר כך חשבתי על סבתא של אשתי שתחי' שמקפידה שכל העצמות והבשר של הסעודה ייארזו ויעברו לחתולות בחצר ביתה, כי חבל לזרוק אותם. בהתחלה לא ממש התחברתי לעניין. למה לכלכך את הידיים בכל הגועל הזה אם אפשר פשוט להעיף הכול לפח?
מאוחר יותר חשבתי שמזמן לא מדובר כאן רק על משהו טכני - עוד קצת אוכל, פחות אוכל, אלא על משהו הרבה יותר מהותי: הכבוד למזון באשר הוא והידיעה שהאוכל שהפסקת כבר להתרגש ממנו הוא עדיין בגדר הבלתי מושג ליותר מדי אנשים במדינה שלך.
וכשאתה מזלזל באוכל הזה, נוצרת לך בנפש תנועה של זלזול גם כלפי האנשים האלו שבחיים לא היו מוותרים על מעדן שהתוקף שלו פג היום או על חומוס מלפני שבוע.
אז גם אם גדול עליך לארוז את כל שאריות הצ'ולנט של שבת ולהעביר אותן לעניים, כדאי שתחשוב פעמיים לפני שאתה משליך לפח מזון שמישהו אחר יכול רק לחלום עליו. בטח כשהילדים הקטנים שלך מסתכלים ומתרגלים להתייחס לכל השפע הזה כאל דבר מובן מאליו. כי הוא ממש לא.
אז למה בכל זאת הכבוד הזה לאוכל כל כך קשה לנו ולסבתות שלנו הוא מובן מאליו?
היה זה ג'ורג אליוט שאמר כבר: על אדם להיות עני בשביל להכיר את מותרות הנתינה.
הצטרפו עכשיו למנויי "מקום בעולם",
מגזין הנוער של עולם קטן. לדפדוף בגליון לדוגמא לחצו כאן