חברה יקרה שלי.
בדיוק שלושים שנה עברו, כהרף עין, מהימים שהיינו חברות-אחיות לספסל הלימודים. כבר בתחילת לימודינו באולפנה התחברנו, חיבור של נשמות, תאומות זהות. אם רבי נחמן היה חי עכשיו הוא בטח היה מוצא לזה שם מיוחד.
ביתך החם, התומך והמכיל הפך במהרה להיות ביתי השני. נסיבות החיים שלי חיזקו זאת, ואצלכם מצאתי משענת רוחנית חזקה ומכילה, משפחה לדוגמה שכל אחת הייתה מאחלת לעצמה. אכלתי אצלך, ישנתי אצלך, ביליתי אצלך, עשיתי שבתות אצלך בקביעות. ואתם, אפילו מבלי לדעת, רקמתם לי את אישיותי, הרוחנית והגשמית.
כשסיימנו את האולפנה הודעת שהתארסת. האמת, בכלל לא הבנתי מה זה. חשבתי שסתם הצטרף עוד חבר למשפחה. אבל פתאום בבת אחת נעלמת לי מהחיים. הייתה הזמנה לברית, ולעוד ברית, וזהו. לפני שנה, נדמה לי, התקשרת כדי לספר שהבן שלך מתחתן ואני מוזמנת. בשיא תמימותך שאלת: "מה נשמע?", ואני עניתי: "בסדר, ברוך השם".
השבוע פגשת את אחי וסיפרת לו שאת קצת כועסת עליי. כי ניתקתי קשר, כי לא באתי לחתונה של הבן ושל הבת. ואני, אני כל כך נפגעתי. חברתי היקרה לי ממש, איפה היית כל השנים האלה שכל כך הייתי צריכה חברה טובה? בזמן שאת ברוך השם ילדת ארבעה עשר ילדים, וחיתנת שלושה, והפכת להיות אימא וחמות וסבתא, אני הייתי במקומות אחרים. התחתנתי והתגרשתי, והייתי כל כך זקוקה לחיבוק ולתמיכה שלך.
כששאלת אותי מה נשמע ועניתי בסדר, האם ציפית שבדקה אפרט לך עשרים ותשע שנים שבהן מפלס החרדה שלי עבר תקופות לא פשוטות ונזקקתי לעזרה? אמנם נישאתי ברוך השם בשנית, אבל אין לנו ילדים. נותרתי עקרה.
כשאת הכנסת בנים לחופה, אני נלחמתי על זכותי להיות אימא, וזה לא הלך. אני, שיחד איתך רקמתי חלומות נפלאים, שאתחתן עם בחור ישיבה, אלד עשרים ילדים ואגור באחת מגבעות השומרון, נשארתי רק עם החלומות. בניגוד אלייך, לא זכיתי לקחת את בני לתלמוד תורה וללקק יחד עמו אותיות טבולות בדבש. לא זכיתי לסלסל לו פאות זולגות עד כתף, כמו שחלמתי פעם.
אני מרגישה אישה קמלה, ממש כמו רחל. כשהזמנת אותי לחתונות של הילדים לא היה לי אומץ להראות את פניי באולם. התביישתי, התביישתי לבוא אישה ריקה. מה יגידו כולם? הרי כבר עברו שלושים שנה. אז על מה את כועסת, כשאצלך שולחן שבת בלי עין רעה, ואני מחפשת אורחים בשביל האווירה, לשבור את השקט הזה בנשמה? אני לא כועסת עלייך, כי זה רצון הבורא וטוב שכך. אם כך החליט בורא עולם, סימן שזה טוב בשבילי. רק אל תדוני אותי לחובה.
עדיין אוהבת אותך מאוד מאוד, ובפנים, בלב, מתגעגעת כל כך לקשר איתך,
אפרת
פורסם בפנימה