הזמינו אותי להרצות בכנס העצמה נשית. לא תאמינו איפה. באילת. ארץ השמש. ממרחק תביא לחמה.
בכל מקום היום מדובר על העצמה נשית. זה מושג שממלא אולמות של הרצאות. יש סדנאות, מאמנות אישיות, סמינרים ושיעורים. מושג שמעיד עוד עדות על ההתחזקות של הכוח הנשי בעולם.
באופן עמוק יותר, לא חשובות הנסיבות, פגשתי באילת את עם ישראל. את נשות עם ישראל העצומות. נעים מאוד. נשים מכל הארץ, מכל הסוגים, מכל המינים, מכל המגזרים, עם ישראל חי וקיים ומפרק את הקניון ברוך הוא וברוך שמו.
במגזר הדתי והחרדי, נופש נשים הוא דבר עתיק ומובן מאליו. את אותו העונג רק בשם אחר, מספקים כנסי ההעצמה הנשית לנשים שבדרך כלל נופשות עם הבעל. והרי כולנו יודעות מזמן את מה שהן גילו לאחרונה, אין בעולם דבר נעים יותר מנופש נשים. הדרת גברים מוחלטת. והדרת ילדים. וזה עוד לפני שאמרנו מילה על ההעצמה עצמה ירום הודה. אבל יחי ההבדל הקטן. כולן באו לחופש, אני באתי לעבוד. כולן באו לבד, אני הבאתי איתי ארבעה חמודים והיפרים במיוחד. כמובן שלא ישבתי רגע. הרגעים היחידים שבהם נחתי היו כשהייתי על הבמה עם המיקרופון ביד.
לקחתי את הצאצאים הנרגשים לצלול עם דולפינים. הם צללו ואני הסתובבתי כמו עובדת זרה, עם תיק ענק של חטיפים ושתייה על הכתף, ביד אחד סוחבת את ארגז מספר 32 משמירת החפצים שהיה, כבד ומלא בנעליים, בגדים, תיקים, מעילים, שעונים ותכשיטים, וביד השנייה את בני הקטן המפזז על קו החוף שמפאת גילו הצעיר נבצר ממנו להיעלם עם כולם מתחת למים.
חשבתי על נשות הנופש שעכשיו בטח עושות טיפולי פנים ורפלקסולוגיה ועל עצמי שעושה עבודות שירות. הרגשתי בלתי מועצמת בעליל, מצד אחד, ומצד שני הרגשתי שאני מבטלת את עצמי ביטול קדוש. ישבתי מול המים ודמיינתי את עצמי שוחה. ככה סתם באמצע החיים ובאמצע החורף. כמובן שלא היה שום סיכוי לתפנית כזאת בעלילה. הייתי בפול טיים ג׳וב. אז פשוט ישבתי וליטפתי שברי אלמוגים על החוף, וחשבתי מה דעתי באמת על ההעצמה המדוברת.
מצד אחד אני מעריצה של האישה המועצמת, המשוחררת והפעילה, מצד שני אני קצת פוחדת ממנה וממה שהיא עלולה לעשות עם כל העוצמה הזאת. אני קודם כול בעד, חשבתי לעצמי. ההיסטוריה הוכיחה שאם אנחנו לא נעוף על עצמנו, אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו. אם אנחנו לא ניקח בו ביס, העולם ימשיך להסתובב ואנחנו נישאר רעבות. וכן, אני מאמינה שחשוב שאני אזכור שאני חשובה. שגם אני חשובה, גם אם אני לא בראש רשימת החשובים, אני בהחלט לא בתחתית הרשימה.
אני בעד בעד. אבל בענווה. שמתי לב, שבכל פעם שאני חוזרת מאיזושהי התעסקות עם העצמה נשית, אני רבה עם בעלי. בדוק ומנוסה. למה? כי פתאום מתעורר אצלי רגש הקיפוח, חיית ה״מגיע לי״ חושפת שיניים, והיא מגיעה מיד בעקבות ההתחזקות בכך שאני חשובה.
נכון שמגיע לי, אבל מצד שני אסור לשכוח אף פעם, שבאמת באמת לא מגיע לי כלום. לא לי ולא לאף אחד אחר כאן על פני האדמה, גבר או אישה. כן, ככה זה, אף אחד בשמים לא חתם איתי על שום חוזה שמבטיח שלמות בעולם הזה. לרוב השלמות היא רק בקבלה של החסר ובהשלמה איתו. כל הטוב הזה עלול להתהפך לרע' אם אני בשביל לגדול צריכה להקטין מישהו. אם הגדילה שלי גורמת לבן הזוג שלי להפוך לאויב. לסוהר. למשעבד. אם אני על כל צעד ושעל מרגישה קורבן.
אישה צודקת ומרה לא נראית לי עצומה בשום צורה ואופן. האישה העצומה בעיניי היא אישה שמכירה בכוחותיה. מחויכת. שלווה. יושבת בטח. היא יודעת את חשיבותה, אבל לא עולה על בריקדות ומפילה ממשלות בשביל לזכות בזה כאן ועכשיו. היא לא כאן בשביל לנצח בקרב הקטן, היא רוצה לנצח בכל המלחמה. ולנצח במלחמה זה אומר להצליח לחיות טוב גם עם עצמי וגם עם בעלי וילדיי. ממקום גדול אוכל להעניק להם יותר, ולאו דווקא לתבוע יותר לעצמי.
לפעמים התביעה הזאת, ״מגיע לי״, היא רפלקס עצבני ובלתי נשלט של גאווה. זה לא סתם שחז״ל אמרו ״חכמת נשים בנתה ביתה״. זה מצריך הרבה חוכמה, לא רק הפעלה של הרבה כוח. כשאני אמצא את המקום העניו והחשוב שבי, ואדאג לטפח אותו, אני אגדל. כשאמצא בי טוב, אני אתחבר אל הכוח הכי חזק שבי, כוח התפילה. ופתאום אני אצליח לעסוק בה כי אני אהיה מספיק חשובה בעיני עצמי. ועם הכוח הזה, אני אברא לעצמי עולם שמח יותר. עולם שבו אני רחמנית וסובלנית יותר כלפי עצמי. עולם שבו יש אהבה ביני לביני. ובעולם הזה שלי יהיו בעזרת השם אבא, אימא, הרבה ילדים והרבה דולפינים. וביחד, בענווה, נצלול כולנו אל עבר התכלית.
פורסם בפנימה