אומרים שנטלנו תשעה קבין של פטפטת.
אני מסכימה בהחלט. כשהבן הבכור שלי היה בערך בן שנה, אבא שלו ישב איתו על השטיח ויחד הם שיחקו בחישוקים צבעוניים שמושחלים על עמוד. חישוקים לא שגרתיים, בכל מיני צורות, תפורים מבדים צבעוניים ומשמיעים קולות שונים בהתאם למה שתפרו עליהם ובתוכם. אני עומדת מהצד, מביטה בחיוך באב הטרי שמשקיע בבנו הבכור, ולמעט את הנשימות של שניהם איני שומעת דבר. שקט. דממה. כמעט בחינת קבלת התורה. ציפור לא מצייצת, חמור לא נוער, מכונת הכביסה לא סוחטת ואף יתוש לא מתפצפץ במכשיר המיוחד לקטילת מעופפים מסוגו.
יש לי כל כך הרבה מה להגיד. אבל אני מביטה בשקט, ורואה איך הגאון הקטן מצליח להשחיל את אחד החישוקים המרובעים למוט הגמיש ומחכה לשמוע איזו קריאת התפעלות, עידוד או חיזוק מבעלי. אך לשווא, כל הקבין אצלי. האב חייך אל הפעוט, טפח לו טפיחה ידידותית על השכם, אבל לא הביע הערכתו הכנה בשום משפט מעודד כמו "כל הכבוד לך!", "אתה ממש משמח אותי!", "גאון קטן שלי!" או "בוא נמשיך, אני כל כך נהנה לשחק איתך, בן!". כלום. גורנישט. נאדה. שקט. וחיוך.
איך מצפה אותו אב יקר שבנו ילמד לדבר, אה?!
היכולת הוורבלית שלנו, הנשים, היא עצומה לכל הדעות, וכבר הודיעו לנו חז"ל שאם לא כן, כיצד ילמדו התינוקות לדבר?
עובדה היא שכשאני ישבתי עם אותו הפעוט ועם אותו המשחק, לא סתמתי את הפה.
"הנה עיגול ירוק, יש עליו נקודות שחורות בכל מיני גדלים, תראה איך כשאתה מנסה להכניס אותו אל המוט, אז המוט מתגמש. מתגמש, זה מה שקורה לו. הוא מתכופף, הוא גמיש. עכשיו תביא את המשולש האדום עם הפסים הכחולים. כן, זה ששם, מתחת לשידה העתיקה שירשתי מסבא רבא שלי זכר צדיק לברכה. לא, אתה לא קרוי על שמו ואל תשאל איזה סקנדלים עשו לי על זה. תביא את המשולש כבר... כן, זה עם הפסים, גם לזברה יש פסים. זברה זו חיה שדומה לחמור, אבל יש לה פסים. לא כחולים כמו שמצוירים פה, אלא שחורים או לבנים, תלוי מאיפה אתה מתחיל להסתכל. פעם אימא תיקח אותך לראות זברה ואריה וגמל ודוב וטווסים. הטווסים אוהבים שנותנים להם לאכול במבה. גם אתה אוהב במבה, נכון? נכון! אבל אתה לא טווס, אתה ילד, ילד יהודי, ואתה גאון קטן של אימא...".
אם לא מגיעה שעת ארוחת הערב, או שהילד נרדם ואני שמה לב לזה באיזשהו שלב, אני לא עוצרת בדיבור.
"חמוד שלי, אתה עייף. תינוק קטן ועייף, למה אתה מתעורר כל רגע? תישן. שששש... נו, תישן, תעצום את העיניים... יופי! אויש, נו, למה שוב אתה פוקח אותן? תעצום עיניים, חמוד של אימא, ותנסה לישון. אימא תשב פה לידך בשקט, בדממה, אתה לא תשמע אותי בכלל, לא תרגיש איך אני יושבת פה ולא מצייצת, לא משמיעה קול. תישן, חמוד שלי. תישן... למה אתה לא נרדם?!".
לקח לי זמן להבין שיש לו בעיות להירדם, לתינוק שלי. משום מה בעלי הצליח איתו בעניין ההרדמות. ולא רק איתו, עם כל הבאים אחריו. מעניין. כשאני מבקשת מהאיש שאיתו התחתנתי לשוחח, אני בעצם מבקשת שיקשיב. ולא בגלל שאין לו מה להגיד או איך להעשיר את השיחה. אני בטוחה שאם הייתי מקשיבה לו היה לו המון מה להגיד, כמו להבדיל המורה של הבת שלי שזימנה אותי לשיחה, ואחרי חצי שעה הייתי חייבת ללכת ומאוד הצטערתי בשבילה שלא נשאר לי זמן להקשיב לה. אני בטוחה שהיה לה מה להגיד לי, אחרי הכול... היא זו שזימנה אותי לשיחה.
ברור שאני גם יודעת להקשיב. אני מקשיבנית מצוינת, בעיקר לעצמי. אפילו כשאני מנהלת שיחה עם מישהי בעלת יכולות דיבור דומות לשלי, אני מוצאת את עצמי מדברת בתוך הראש שלי, בזמן שהיא מדברת. בעצם, אני מתכננת מה להגיד לה. וזה בכלל לא משנה לי אם זה קשור למשהו ממה שהיא מדברת עליו, ואיך בכלל אדע על מה להגיב אם אני לא שומעת מה היא אומרת?
תשעה קבין, יכולות דיבור גדולות, ללא ספק. אם קורה לי משהו מרגיז, אני מיד מדווחת עליו לקרובים לי ביותר: בעלי, אימא שלי, אחותי, עוד אחותי, עוד אחותי, עוד אחותי, אחי שהוא ממש כמו אחותי, סבתא שלי אם היא פנויה, דודה שלי מצד אבא, דודה חורגת של בעלי מצד ג' של הביטוח, וכמובן כל החברות הקרובות שלי והשכנה, שהיא בכל מקרה שומעת הכול כי הבידוד אצלנו ממש גרוע. אחר כך אני נרגעת, ומתקשרת לכולם כדי להודיע להם שנרגעתי. אומרים שעשרה קבין של שיחה ירדו לעולם, תשעה לקחו הנשים. אל תחפשו את הקב העשירי. הוא אצלי. ובכל זאת, ועל אף כל האמור לעיל, אל תשכחי, בזכותנו תבוא הגאולה.
פורסם בפנימה