את אריאל הכרתי דרך חברה משותפת, וכבר בפגישה הראשונה משהו בעיניים שלו האיר לי שזה זה. נפגשתי לפניו עם כמה בחורים, ועם אף אחד מהם לא קרה לי שום דבר. אבל איתו זה היה אחר. היה בו כל מה שרציתי. הוא היה עדין, ויחד עם זאת גבר לכל דבר. הוא היה צדיק וזורם, עם חיוך תמידי וחיבור עמוק עם אנשים. הייתה לנו הבנה הדדית, ושיתוף, והמון צחוקים שרק אנחנו הבנו. הרגשתי שיש לי שותף אמיתי, שאפשר להתקדם איתו ולעבוד ביחד, והייתי מאושרת. בדמיון שלי כבר היה לי ברור איפה נתחתן, ואיך נאהב זה את זה לכל החיים, מה אבשל לארוחת הערב ואיזה אבא מדהים הוא יהיה.
אצלו הדברים התקדמו בקצב קצת שונה. הוא התלבט, ולקח לו זמן. כעבור שלושה וחצי חודשים, בגן סאקר, כשהוא אמר לי שאני באמת מקסימה ומי שיתחתן איתי יהיה מאושר, אבל הוא פשוט לא מסוגל, ולא בגללי כמובן - הרגשתי שאין בי כוח לקום מהספסל ולהמשיך הלאה.
עברו מאז שנתיים, והסערה בתוכי עוד לא שככה לגמרי. אני כבר לא בוכה בלילות, אני כבר לא רוצה לברוח למקום הכי רחוק שאפשר. אני גם לא מנסה יותר להחזיר אותו אליי. ניסיתי את זה בכל דרך אפשרית, אך הוא סירב בעדינות ובתקיפות. אני כבר לא חוזרת מדייטים בוכה מגעגועים לפגישות שלנו, כמו שהיה בחודשים שאחרי הפרידה. אבל יצאתי מאז עם עשרים בחורים, ובמבחן מול דמותו של אריאל נחל כל אחד מהם כישלון חרוץ. כלפי חוץ המשכתי בחיי, ואני אפילו שמחה. אבל עמוק עמוק בפנים הכאב עדיין פועם, ויש תקווה שלא מרפה שאולי החלום עוד לא נגוז, כי הוא עדיין לא התחתן. את זה בדקתי יותר מפעם אחת.
האוצר כבר כאן
ארבעים יום לפני שנוצרת הכריזו בשמים על הפלוני ששייך לך. ואם חיפשת אותו, והיה לך לא קל, וסוף סוף את די בטוחה שמצאת - אז איך אפשר לוותר? הכאב על האובדן והצער על החלום שהתנפץ לרסיסים הם גדולים וכבדים, ורק את יודעת עד כמה. אצל כל אחת הם באים לידי ביטוי ברמות שונות ובאופנים שונים, ודרך ההתמודדות גם היא שונה. ובכל זאת - אנסה להאיר מניסיוני כמה נקודות שיכולות לתת כיוון לעבודה ובעזרת ה' לצמיחה מחודשת.
חשוב להבין, הכאב הגדול הוא על אובדן משהו מיוחד שלא יחזור יותר. האושר היה כל כך קרוב, אפשר היה כבר לגעת בו, למשש אותו. והנה, נדמה שהוא נעלם. את מרגישה שהאוצר הכי גדול של חייך נמצא בתוך בית, אבל הבית נעול ואיבדת את המפתח. את ממשיכה לדפוק על הדלת גם כשברור לך שהיא לא תיפתח. ואפשר להבין אותך. מה שיכול לעזור הוא ההבנה שהאוצר לא נמצא בתוך הבית. הוא לא שייך לשום בחור ולא נמצא אצל אף שדכנית. הוא מחכה לך, קרוב יותר ממה שאת יכולה לדמיין, והדרך להגיע אליו פתוחה בפנייך.
נסי לשבת ולחשוב עם עצמך, אולי אפילו לכתוב: מה אהבת בקשר הזה? אילו חלקים חדשים בתוכך באו בו לידי ביטוי? במה הקשר שינה את ההתנהלות שלך? לאחר התבוננות מעמיקה יכול מאוד להיות שתגלי שאהבת את הבחור הזה, רצית להתחתן איתו, כי אהבת חלקים מסוימים בך שבאו לידי ביטוי בקשר איתו.
יכול להיות שבדרך כלל את מאופקת וסגורה, ובקשר הזה הצלחת להשתחרר ולצחוק בחופשיות. או שהרשית לעצמך להיות נשית ומובלת כי הוא היה כזה גבר, אף על פי שבדרך כלל את המובילה והמנהלת. הקשר איתו גרם לך לחוויה אחרת לחלוטין, ועל זה את לא רוצה לוותר. אבל מי אמר שאת צריכה? המקומות שהגעת אליהם, הכוחות שגילית ובנית בעצמך, באמת יקרים ומיוחדים, והם שלך! את הרצון להתמסר, את היכולת לשתף, את האפשרות להיפתח, את הנחת פשוט לשתוק או כל דבר אחר שחווית איתו - בעזרת ה' תחווי שוב. אולי בדרך קצת שונה, אולי עם אדם אחר, אבל עדיין עם אותה הרגשה נפלאה, ואולי אפילו טובה ממנה.
צורת ההסתכלות הזאת מעניקה חירות פנימית. היא מאפשרת לך להתפתח, לצמוח ולגדול בלי להיות תלויה בהחלטה שלו. היא נותנת לך כוח להיפגש עם בחורים אחרים, ובמקום לבחון אותם ולהשוות אותם אליו, להפנות את המבט אל עצמך ולנסות לגלות בתוכך את אותם צדדים אהובים.
להתקדם ממקום חזק
טבעי ביותר שאחרי פרידה כואבת, פרט לאכזבה ולבדידות תרגישי גם קצת (ואולי הרבה) אשמה. מה עשיתי לא בסדר? איפה הייתה הטעות? אולי אני לא מספיק טובה וראויה? יכול להיות שכל זה קרה בגללי? הרי ברור שאם הייתי חכמה יותר, מיוחדת יותר או אולי יפה יותר - היינו כבר מזמן עומדים מתחת לחופה. קשה להתמודד עם השאלות הללו, ואולי הדרך הטובה ביותר היא בעזרת האמונה - במי שבחר בי ואוהב אותי. במי שסלל בשבילי את הדרך הזאת, עם כל המהמורות שבה, מתוך אמונה שאני מסוגלת וראויה.
כדאי להשקיע תקופה מסוימת במילוי המצברים. להיות עם אנשים שאת אוהבת, לשים לב לחלקים בתוכך שאת אוהבת, לעשות דברים שאת טובה בהם ולהתחבר לכל הטוב שיש בך.
חשוב לשאול את השאלות הקשות, אבל חשוב עוד יותר לשאול אותן ממקום חזק. ממקום כזה אפשר באמת להתקדם ולשפר. אם נשאל את השאלות הללו ממקום חלש, כל תשובה עלולה להחליש אותנו יותר. רק כשאת במקום חזק יותר, אפשר לנסות לחשוב: למה הקשר הזה נגמר? האם היית רוצה לשנות משהו בהתנהלות שלך בקשר? איך זה יכול היה אולי להיות אחרת? יכול להיות שיש אצלך חלקים לא פתורים שלא נתנו לזה לקרות?
אולי תגלי שהקשר נגמר בגלל סיבה אמיתית, פער גדול מדי ביניכם (מנטלי, דתי, או כל דבר אחר) או סיבה שתלויה רק בבחור ולגמרי לא קשורה אלייך. יכול להיות שתגלי שהתעקשת על מישהו שבכלל לא מתאים לך, ואת לא מצטערת שזה נגמר. ויכול להיות גם שתגלי שיש לך עוד על מה לעבוד. לפעמים קשר טוב יכול להיגמר כי יש אצלנו חלקים שמעכבים אותנו מליצור זוגיות טובה, ופרידה כזאת היא ההזדמנות לברר אותם.
מתבררים ומתקדמים
דוגמה לבירור שכזה אפשר ללמוד מהמשך הסיפור שהבאתי למעלה, שהוא אמיתי לגמרי, בשינוי פרטים מזהים כמובן.
לאחר כמה שנים של מפגשים עם בחורים שלא קרה בהם כלום, הגיעה אליי הבחורה המקסימה הזאת לאימון רגשי. היא עשתה עבודה אמיתית עם עצמה, והבינה שמה שקלקל לה את הקשר הוא התחושה שהיא לא שווה ולא ראויה לבחור טוב כזה.
לאבא של אותה בחורה יש מחלת נפש, וההתמודדות איתה לא פשוטה. היא הרגישה שבגלל המחלה היא לעולם לא תהיה מושלמת ואם לא תהיה כזו - מדוע שבחור כזה טוב ירצה אותה? כל ההתנהלות שלה בקשר שידרה חוסר ביטחון, פחד, חולשה. והבחור, שקלט את המסר (ולא צריך מילים לשם כך), הרגיש שהוא נפגש עם בחורה שלא בטוחה שהיא שווה משהו. כמובן שהיה לו קשה להתחתן עם אחת כזאת.
לקח לה זמן לחזק את עצמה מבפנים, להבין שהאיכות שלה לא תלויה בשום דבר. שאין צורך להיות מושלמת כדי להיות ראויה לאהבה. שטבעי ובסדר שיש לה התמודדות בתוך המשפחה, וההתמודדות הזאת אינה מורידה מערכה. להפך, הכבוד והמסירות שלה לאביה הופכים אותה למיוחדת עשרת מונים.
היא המשיכה להיפגש עם בחורים ובלבה תחושות חזקות וטובות. לאט לאט נוצר לה קשר טוב עם בחור מקסים, ולפני שנה וחצי הם החליטו להתחתן. ממש ביום סגירת הגיליון קיבלתי ממנה סמס ובו ההודעה המשמחת שנולדו להם תאומים.
גם הסוף הטוב של הסיפור שלך מחכה כבר להיכתב. את, ורק את, יודעת איזו עבודה נכון לך לעשות ועם מי נכון לך לעשות אותה. אולי עם אימא, אולי עם חברה טובה, ויכול להיות שעזרה מקצועית תוכל לסייע גם לך לזהות, למקד ולסלול דרך חדשה.
פורסם בפנימה