עוד רגע העורכת מתייאשת ממני. הייתי צריכה להגיש את השורות האלה לפני שלושה שבועות. כלו כל הקיצין, הדד ליין היה מזמן מזמן, ואני לא כותבת כלום. לקח לי שלושה שבועות להבין שזה הנושא הכי קשה בשבילי מכל הנושאים. כמה פרדוקסלי.
לכאורה, בתור מי שרוצה כל כך להיות חסידת ברסלב, זה אמור להיות הנושא שהכי זורם לי בדם - ומשם למקלדת. ובכל זאת אני מתמהמהת. נושכת את האגודל ונאנחת.
שמחה, אוי שמחה, איפה את? איפה את כשצריך אותך? כלומר בכל רגע ורגע מהחיים. למה כל כך קשה לזכות בך? למה למרות כל החסדים האינסופיים שהשם יתברך שופך עלינו, רובנו רוב הזמן מרות וממורמרות, צודקות וחכמות כאחד, מתחשבנות ומתקזזות עם החיים בלי הפסקה.
למה אני, ריבונו של עולם, שמנסה כל חיי לעבוד בזה, נאנחת ככה. אולי כי אני יודעת כמה קל לתת עצות ריקות ולפזר בדיחות חצי מצחיקות, וכמה קשה באמת לשמוח שמחה אמיתית. שמחה שאין בה דם ונקמה, שמחה פשוטה על עצם הקיום. בלי פירוטכניקה ועזרים טקטיים, פשוט שמחה פשוטה. לא פשוט בכלל.
כשהתחלתי להתקרב לברסלב, רב ליטאי גדול ניסה לשנות את דעתי. הוא אמר שהוא מכיר הרבה חסידי ברסלב, והם האנשים הכי עצובים שהוא מכיר.
האמת, זה קצת החליש אותי. אבל אז בעלי המתוק חיזק אותי ואמר שאם הייתי מגיעה לקליניקה של רופא עיניים, מה הייתי רואה בחדר ההמתנה? פוזלים, עיוורים, ממושקפים ואדומי עיניים. זו ההוכחה שזה רופא גדול, כל החולים הכי מסובלים בייסורים יושבים אצלו בחדר ההמתנה. כך גם אצל הצדיק שמדבר כל כך הרבה על מעלת השמחה. אצלו באמת ראוי שישבו בחדר ההמתנה כל המדוכדכים של העולם, העצובים הכרוניים, המדוכאים בע״מ.
אוי שמחה שמחה, כמה אני רוצה להתחזק בך. כמה הייתי רוצה שתהיי מנת חלקי בוקר צהריים וערב. כמה אני רודפת אחרייך, עצובה רוב הזמן, יש להודות על האמת. אבל מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד, הנה אני מתחזקת. פותחת ספר המידות, ומחפשת איך לזכות לשמחה.
האמת, למה להתחזק לבד? תתחזקו ביחד איתי והלוואי הלוואי, בזכות הלימוד הקטן הזה, שנזכה כולנו לשמחה אמיתית. שמחה שהיא עולם החירות. שמחה פנימית בעצם יהדותנו, שהיא עצם יהדותנו, שמחה שהיא הדרך היחידה לתשובה. ואמרו אמן.
מתוך ספר המידות, ערך שמחה:
א. כְּשֶׁאָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה בְּשִׂמְחָה, זֶה סִימָן שֶׁלִּבּוֹ שָׁלֵם לֵאלֹקָיו.
ב. מֵחֲמַת שִׂמְחָה נִפְתָּח הַלֵּב.
ג. בִּרְבוֹת הַשִּׂמְחָה נִתְחַזֵּק כֹּחַ הַשִּׂכְלִי, וְהַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה הֵם סִבָּה גְּדוֹלָה לְשִׂמְחַת הַלֵּב וּלְהַרְחִיק הָעַצְבוּת וּדְאָגוֹת.
ד. עַל יְדֵי צְדָקָה בְּלֵב שָׁלֵם בָּא לִידֵי שִׂמְחָה.
ה. הַשִּׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה הִיא מָעֹז לָאָדָם.
ו. כְּשֶׁאַתָּה רוֹאֶה שֶׁהָרָשָׁע בְּפֶתַע פִּתְאוֹם הוּא שוֹחֵק, בְּיָדוּעַ שֶׁנָּפַל לוֹ אֵיזֶה עֵצָה עַל עֲבֵרָה.
ז. עַל יְדֵי עֵצוֹת טוֹבוֹת שֶׁתִּתֵּן, תִּזְכֶּה לְשִׂמְחָה.
ח. עַל יְדֵי הָרִקּוּדִין וְהַתְּנוּעוֹת שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה בַּגּוּף, נִתְעוֹרֵר לְךָ שִׂמְחָה.
ט. כְּשֶׁנּוֹפֵל לְךָ שִׂמְחָה בְּלִבְּךָ בְּפֶתַע פִּתְאוֹם, זֶהוּ מֵחֲמַת שֶׁנּוֹלַד אֵיזֶהוּ צַדִּיק.
י. עַל יְדֵי יִרְאָה בָּא הִתְלַהֲבוּת.
יא. מִי שֶׁמְּבֻזֶּה בְּעֵינֵי עַצְמוֹ, עַל יְדֵי זֶה יָבוֹא לְהִתְלַהֲבוּת.
יב. עַל יְדֵי כַּוָּנוֹת הַלֵּב בָּא שִׂמְחָה.
יג. מִי שֶׁהוּא רָגִיל בִּשְׂחוֹק, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא רָחוֹק מִגְּדֻלַּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.
יד. עַל יְדֵי זֶמֶר תָּבוֹא לִידֵי שִׂמְחָה וְהִתְלַהֲבוּת.
טו. כְּשֶׁתְּשַׂמַּח אֶת הַצַּדִּיק, תּוּכַל לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּשִׂמְחָה.
טז. מִי שֶׁמְּפַרְסֵם אֶת הַצַּדִּיק זוֹכֶה לְשִׂמְחָה.
יז. עַל יְדֵי בִּטָּחוֹן בָּא שִׂמְחָה.
יח. עַל יְדֵי תְּנוּעוֹת הַגּוּף בָּא הִתְלַהֲבוּת הַלֵּב.
יט. עַל יְדֵי אֱמוּנָה שְׁלֵמָה תָּבוֹא לְמַדְרֵגָה שֶׁתִּתְאַוֶּה בְּגוּף וָנֶפֶשׁ לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך.
כ. מִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּשִׁירַיִם, יִזְכֶּה לְהִתְלַהֲבוּת.
כא. עַל יְדֵי שִׂמְחָה תְּפִיסַת הַמֹּחַ נִתְגַּדֵּל.
כב. הַשִּׂמְחָה הִיא סִימָן שֶׁהוּא זֶרַע בֵּרֵךְ ה'.
כג. הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִין בִּזְכוּת שִׂמְחַת חָתָן וְכַלָּה.
כד. עַל יְדֵי שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְסוֹכֵךְ עָלָיו.
כה. עַל יְדֵי שִׂמְחָה בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה זוֹכֶה לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּאַהֲבָה.
כו. כְּשֶׁהַשִּׂמְחָה בָּאָה לָאָדָם פִּתְאוֹם, בְּיָדוּעַ שֶׁיָּבוֹא לוֹ חֶסֶד וִישׁוּעָה.
כז. עַל יְדֵי שִׂמְחָה נִתְגַּלָּה כְּבוֹדוֹ שֶׁל אָדָם, גַּם יִזְכֶּה לְדַעַת.
פורסם ב''פנימה''