לכולנו חשוב לגדל ילדים דוברי אמת, אנשי שלום כנים ואמיתיים. כיצד נעשה זאת? ומה לגבי ה"בלופר"? אותו ילד שממציא סיפורים? שמתברר ש"לא דובים ולא יער"? קודם כול עלינו לערוך בדיקה עצמית. האם אנחנו דוברי אמת? האם גם אנחנו לא מתחכמים לפעמים? האם אבא לא רוצה לענות לטלפון ומבקש להגיד שהוא לא נמצא?
הילד סופג את ערך האמת הרבה יותר דרך הנהגות הבית מאשר בדיבורים עליו. סיפרה לי נערה שבילדותה היא ראתה פעם אחת דבורה בחדר ונבהלה, ואמהּ אמרה לה: זה לא דבורה, זה זבוב.
פעם אחרת נפטר קרוב משפחה ואימא, שרצתה לחסוך ממנה את הצער, אמרה לה שהיא הולכת לקניות. אך הקטנה קלטה בעצמה שיש כאן חוסר פתיחות ואמיתיות. במקרה זה כוונת האֵם היא להגן על הילד, אבל הילד סופג את חוסר הכנות גם אם היא לכאורה לטובתו.
נכון, עלינו לזכור שלילד תמיד נשארת הבחירה מעצם היותו יצור בוחר, וגם ילד שגדל בסביבה שקרנית עדיין יכול להיות אדם ישר ממש כמו שילד שגדל בסביבה אמיתית יכול להיות שקרן, אבל רוב הסיכויים שילד שגדל על ערך מסוים כמו יושר - יפנים אותו לתוך חייו.
בגיל הרך ילדים מדמיינים הרבה פעמים וההורים, שמגלים פתאום את השקר, נבהלים ומתחילים במסכת איומים או במיתוג כמו "אתה שקרן". במקרה כזה, בוודאי שילד שמרגיש שהוריו לא סומכים עליו או חושדים בו יפנים את המסר ויגשים את התפקיד שייעדו לו.
לפעמים כדאי לשחק עם הילד במשחק דמיון ומציאות: להגיד כאילו עכשיו שמש ונעים בחוץ, או כאילו יש לי יום הולדת בגן ואני צריכה לבוא עם בגדים חגיגיים, ובכאילו אני אבא של שבת, ובכאילו אימא מרשה לי וכו'. ומה במציאות? כאן אולי כדאי לספר כמה עובדות חדשות, לאו דווקא סותרות את הראשונות: עכשיו לילה, יש לי שלושה אחים, אַת אימא שלי, אני בגן ולא בבית ספר, ורק לאחר מכן לומר יחד: יום ההולדת שלי בכלל בחודש אב, היום הולכים בבגדי יום חול לגן, יעקב החבר שלי הוא אבא של שבת, אימא לא מרשה. זהו סוג של מיון בין דמיון למציאות.
חשוב לשים לב שישנן שאלות שמזמנות שקר, כמו "נטלת ידיים? אז למה הכיור יבש?", או אפילו שאלה כמו "בירכת ברכת המזון? לא ראיתי". במקרים כאלה בגיל הרך רצוי לומר "עכשיו נוטלים ידיים" או "בואו נברך ברכת המזון". בגיל מבוגר יותר לפעמים הילד משקר מפחד, מחשש שיכעסו עליו או שיענישו אותו. לכן עלינו להשתדל להעביר מסרים לא דרך איומים ועונשים, אלא לחנך דרך שיתוף פעולה וקשר נקי וישיר.
פורסם ב''פנימה''