אנחנו כל כך רוצות להרגיש אהובות. ילדינו חיים את אהבתנו. מה לא נעשה בשביל האהבה, בשביל להרגיש בסדר, בשביל להימנע מכאב, כאב הביקורת, כאב הדחייה.
נורא קל לדבר על ילד שמשקר. איך זה קשה, ומה עושים. ומה איתי? ומה כשאני משקרת? לא. לא כמו הילד, זה ברור. שקר קטן, שקר לבן. הרי משנים בשביל השלום. שלום בית, השלום בתוכי.
"איפה את?" שואל הבעל. "אני בחיזמא עוד רגע", היא ממלמלת מתוך הפקק הלא נגמר אי שם בכביש מספר אחת. "אני קופצת שנייה לשכנה", אני מודיעה לילדים, מודעת לגמרי שהשנייה שלי לוקחת כחצי שעה בערך. "את צריכה ללמוד לנקות את החדר שלך", את מודיעה לבת הגדולה, כשבתוך תוכך הקלה גדולה שהנה, הצלחת להעביר את הניקיון השנוא הזה למישהו אחר. לעתים קשה לומר אמת, לעתים האמת נסתרת גם מאיתנו.
כשאת שואלת "מי שפך את כל הקיסמים על הרצפה?" מה בעצם את רוצה לדעת? על מי לכעוס? את מי להאשים? אולי את מי ללמד משהו. לקיחת אחריות. איך מסדרים קיסמים אחרי שבטעות שופכים אותם. איך מתקנים את מה שקלקלת.
זה שהילד משקר, זה הטבע. הוא מנסה להימנע מכאב, מדחייה, מההרגשה שכועסים עליו, שהוא לא אהוב ולא רצוי. להגיד את האמת - וואו, זה מעל הטבע. זאת מעלה. לא סתם הפך לנו דוד המלך לדמות ומופת, כמו גם יהודה בן יעקב, באומרם: חטאתי. חטאתי לה'. צדקת ממני.
זכורה לי סיטואציה ששיקרתי. לא שקר קטן, ולא לבן. גדול ושחור. קיבלתי מסרון: אני מוכנה. ולבי צנח. שכחתי להדליק את החימום במקווה! לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. כעס, ביקורת, אשמה, חרטה ופחד געשו בתוכי. צעדנו יחד למקווה, משותקת בתוכי, מנסה לדחות לשווא את רגע האמת. המקווה קר. ואז זה הגיע. לא עמדתי בזה. לא היו לי פנים לומר את האמת. שיקרתי. "אה... נראה לי שיש איזו בעיה בחימום... משהו לא בסדר. המים לא התחממו", כך שיקרתי לאותה אישה. ירדנו יחד לעפרה, למקווה המחומם. דוגמה נהדרת לעבירה שגוררת עבירה. בהתחלה דחיתי, ואז שיקרתי. לא כי אני רעה. לא.
הילד משקר לא בגלל שהוא רע, גם לא כדי לעצבן ולהכעיס. משפט שעוזר לי: זה לא נגדי, זה בעדו. הוא משקר בעדו. כי כל כך חשוב לו להרגיש בסדר, שהוא אהוב. הוא חייב את זה. כולנו, גם הילדים שלנו, כאלה מתוקות ומתוקים, זקוקים לאהבה, לאישור. מפחדים מהריחוק, מפחדים מהכעס שלנו. משקרים.
אם אוכל לפתח חמלה כלפי עצמי, כלפי הטעויות שלי, הטבעיות, האנושיות, אוכל להיות בחמלה גם מול הילד שלי, הקטן או הגדול, שמשקר בעדו. אוכל אז ללמד גם אותו שזה בסדר לטעות, שכולנו עושים טעויות, ועכשיו בוא נתקן.
חלק מהתיקון, מהחזרה בתשובה, הוא הווידוי - לומר בפה ממש: "חטאתי". "שיקרתי". "הרבצתי ראשון". "הערתי לך לפני הילדים". "אכלתי לך את סלט הפירות". "אני כל כך מצטערת, אני רוצה לתקן". "בוא, תגיד את האמת ואני מבטיחה לך שלא אכעס עליך ושאמשיך לאהוב אותך, לא משנה מה תספר". "כל הכבוד שאמרת את האמת. אתה יודע כמה אומץ צריך בשביל זה? אני ממש גאה בך!".
פורסם בפנימה