הייתי באומן. אם תשאלו: ״מה, שוב?״, סימן שלא הייתן. כן, שוב. שוב זכיתי לקחת פסק זמן מהזמן ולהיעדר לכמה רגעים.
לשקוע כאן, ולזרוח במקום אחר. מקום של תפילה, התקרבות, התכווננות. שוב פגשתי אותי, את עצמיותי, את הנשמה שלי. שוב ישבתי על הספסל מול הציון באומן וריחמתי על עצמי. לא רחמים עצמיים סמיכים וקודרים. רחמים עצמיים על העצמי. על העצם. רחמים נשמתיים. בכיתי ודיברתי.
אני רוצה לרצות באמת. משוכנעת אידיאולוגית באופן ודאי ומוחלט. סדורת משנה. מדוקלמת פסוקים. אבל אם להשתמש במילים שמביא רבי נתן, שאור שבעיסה מעכב. זה לא להכעיס, זה לא בכוונה, זה לא אני, השאור שבעיסה שלי מחמיץ אותה. שאור שבעיסה זו העיסה של חיי. זה הסיפור של חיי. זה הכאב של חיי. כאב חסידי כזה. על השלמות ועל חסרונה הבלתי נסבל אחרי שהותר לך לשברירו של רגע משוגע של עת רצון, לטעום יין הונגרי. לטעום קִרבה.
כשאני בוכה, על זה אני בוכה. אני בוכה עליי. על מי שראוי היה לי להיות ועל מי שאני, עיסה שבורת לב. כמה הרבה אני יודעת, וכמה מעט זזתי עד הלום. מביך קצת. עושה לך לחשוב. כמה קשה לעקור מידה אחת רעה, אני נאנחת.
מי שלא מבין חושב שלא לנסוע בשבת זה החלק הקשה. איפה. השטן אורב, מחכה בסיבוב, והוא יודע שהרגע להיכנס אליי זה בעייפות החומר. בשחיקה. במצוות אנשים מלומדה. שם הוא לוקח טרמפ. ושוב אני נשמטת אל זרועות השאור שבעיסה. ומתגעגעת. היא מבחינתה כבר הייתה נדבקת, העיסה. היא טעמה יין הונגרי, היא ידעה לרגע אחד קסום את ודאותו של האחד. היא טבלה בבור המים החיים שמימיו מי תכלת. מי תכלית. מי מעיינות הישועה. ואחר כך ננעל השער. נטרקה הדלת. וטעמה של הקִרבה עודו בפי.
ויש לי חתיכת אוּמן בתוך הראש. כמו זיכרון מתוק מדבש ומלוח מדמעות, כשאני יושבת שם על הספסל ומנסה לעוף מעל הקטנות והקטנוניות שלי. הנה אתה, יין הונגרי, מי אמר שלא עושים ממך יותר היום. קרבת השם באה כמו רוח, כמו ענן שעוטף הכול, נוגעת בי בזנב צעיפה הרך - ועפה הלאה. משאירה אותי לבד. חושבת מחשבות חסידיות, על הטוב הרוחני הכבוש תחת שלטון החומר העכור. מסוכן לשאוף אל הנשגב, מבטיח לב שבור תחת השראתה של אמת גדולה.
באומן אני שומעת את כל הקולות הקדושים של החסידים שכבר אינם בעולם. הם צועקים לי: תעצמי עיניים, נשמה, תעצמי עיניים. אם יש דבר שכדאי לחיות בשבילו, אלו הם רגעי הקִרבה. אלו החיים בעצמם ואל לך לפחד מלחיות אותם. עלייך להמשיך ולהתגעגע, להמשיך ולכסוף, להמשיך ולרצות. להמשיך לבוא לכאן ובכל פעם מחדש להניח את עצמך על הספסל. לעצום עיניים. ולדמוע. ולהיזכר. ולהיזכר ששכחת. ולצחוק צחוק גדול שצוחק מי שמוצא אבדה שאבדה לו והנה היא חוזרת אליו.
בתורה קפ״ח בליקוטי מוהר״ן כותב רבי נחמן מברסלב: ״דע, כי צריך לנסוע לצדיק לחזור אחר אבדתו... כי כל האבדות נמצאות אצל הצדיק״. אפשר למצוא מה שאבד לנו, מסביר לי רבי נחמן, אבל בכל פעם עוד קצת ועוד קצת. הכול לפי הרצון למצוא, הכול לפי גודל החיסרון. והעיקר שהכול תלוי בו, שלא יהיה ייאוש בעלים. שלא אתייאש מלמצוא כל מה שאיבדתי, מלהיזכר בכל מה ששכחתי. בגלגול זה ובגלגולים קודמים. כי אין שום ייאוש בעולם כלל.
מהמקום ההוא באומן, זרוקה עם גב תפוס על הספסל, כל זה נראה הגיוני כל כך לרגע. פשוט כל כך לרגע. רק בשביל זה היה שווה להיטלטל בשלג עד לשם. בשביל הנהר השוטף את כולי בהיגיון רוחני מואר. אין שום, אבל שום, בשום פנים ואופן, אין שום ייאוש בעולם כלל.
פורסם ב"פנימה"