"ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות", כך אומר ואפילו מתריס מרדכי מול אסתר המלכה, ודורש ממנה ללכת אל המלך. והיא מסבירה לו שיש חוקים וכללים ואי אפשר להפר אותם.
והוא מחזיר לה: מי יודע? אולי? אולי זה המעשה הנכון? אני יודע שזה מסוכן, אבל אולי יש סיבה לזה שאת כאן? מרדכי דורש מאסתר להסתכל פנימה. הוא דורש ממנה לא להיות אדם פרטי, לוותר על החלומות והרצונות האישיים שלה ולשים את טובת העם מול העיניים.
אבל העם לא בחר בי, תצטנע אסתר. לא היו בחירות ולא הצביעו בעדי. המלך, המלך בחר בך, ילחש לה מרדכי. המלך הגדול. מלך מלכי המלכים. ואסתר, שנהייתה בעל כורחה מלכה, לובשת בפעם הראשונה מבחירתה את בגדי המלכות והולכת.
יש שיר של קובי אפללו שאומר "תסבירו לילדים שמפורסם זה לא מקצוע". כי היום יש איזו מציאות כזו ששואלים נער או נערה מה הם רוצים להיות, והם עונים: מפורסם. מה קרה לעורכי הדין, למורים, לרואי החשבון, לרופאים, לסופרים ולכל מה שיעלה על דעתכם? לאן כל אלה נעלמו? המקצוע כבר לא נחשב. מה שנחשב זה התהודה הפרסומית של מה שאני עושה.
והנה מגיע לו פורים. אם נסתכל על מצעד התחפושות של הילדים (ואני בכוונה הולכת לילדים, כי הם הכי אמיתיים בעולם), נמצא שהשולטת היא מלכת אסתר (או כל מלכה אחרת, כידה היצירתית של הילדה או ההורים). אחריה יגיעו כל הדברים האחרים שנמצאים באותה שנה בראש טבלת הרייטינג - סרט מצויר או גיבור-על זה או אחר.
אז נכון שמפורסם זה לא מקצוע. אבל בכל זאת בחג הזה, שבו אנחנו לכאורה יכולים להיות רגע משהו אחר, הרוב רוצים להתחפש למה שהכי מפורסם. אפילו איש עכביש או איש עטלף, העיקר שיהיה ידוע. לעניות דעתי, את מה שהדור הצעיר מעז לומר בקול, "אני רוצה להתפרסם", אנחנו לוחשים בשקט.
הדור המעז הזה צועק: אני רוצה להרגיש שיש משמעות לזה שאני כאן! שאני שווה! שאני נותן! שהאמירה שלי עושה רושם בעולם! והם לא מתביישים בכך, ואם מה שנחשב שווה הוא להיות מפורסם - אז שם אני רוצה להיות. אי אפשר להתכחש לרצון הפנימי הזה להרגיש משמעותי. זה רצון אמיתי ונכון.
כל הילדות המתוקות אומרות לנו: אני רוצה להיות מלכה! הן לא מתביישות בזה. הן צועדות ברחוב ובגן בראש מורם, גאות ושמחות במה שהן. מלכות. והן באמת כאלה. הרי כל עניינה של התחפושת הוא לשים מעטה על החוץ שלנו ולגלות את מה שבפנים. המלך בחר בכל אחד ואחת מאיתנו להיות כאן. לרדת לעולם הזה לזמן לא ידוע ולחיות. את אור הזרקורים שלו הוא מפנה אלינו כל הזמן, כל פעם במעגל חיים אחר. לפעמים זה מעגל לאומי ולפעמים זה מעגל משפחתי.
הזרקור הזה הוא הרגע שבו אנחנו מרגישים שיש לנו תפקיד, שיש לנו משימה לבצע מעבר לאני הפרטי שלנו. שאנחנו יכולים לעשות משהו אחר, שונה, מיטיב. אין אדם בעולם שאין לו את ההזדמנות הזאת להשפיע. מי בלעזור לגברת נחמדה בסופר, להקדים שלום לאדם ברחוב, להושיט עזרה לנזקק, לחייך לשכנה. כן, אני בכוונה מתייחסת לדברים הכי נגישים והכי פשוטים. כי זה המקום שבו אור הזרקורים הוא כל כך נקי, כל כך טהור, עד שאפשר לרגע לפספס אותו וחבל.
בפורים אנחנו יכולים להגיד את האמת. לתת לבפנים האמיתי שלנו לדבר, ולגלות שגם אם רק פעם בשנה אני יכולה ללבוש את בגדי המלכה וזה לא יעורר גיחוך, את בגדי המלכות הפנימיים אפשר ללבוש תמיד. "ותלבש אסתר מלכות". אסתר הוציאה החוצה את הבפנים שלה. היא הבינה שהמקום שהיא נמצאת בו והתפקיד שהיא נבחרה לו מצריך אותה להעז ולהתבונן פנימה. לא להתבייש, ולא לנסות להיות מה שתמיד חלמתי או דמיינתי, אלא להיות מה שנולדתי, להיות אני.
וכשאדם שלם עם עצמו - אז מופיע הפלא. אור הזרקור הזך שמאיר עליו פורץ ממנו החוצה ומוציא שפע אורה על כל סביבתו, ויופיו הפנימי מואר וזורם החוצה. "נשאה חן בעיניו". אין הגדרה מילולית למציאת חן. זה מעל המילים. זה הרגע שבו אני רואה את הפְנים, את הנשמה המאירה.
שנזכה ללבוש מלכות.
פורסם בפנימה