כבר עשר או אחת עשרה שנים - דיוק ומספרים הם לא הצד החזק שלי - שאני מנגנת בפורים במדרשה במגדל עוז.
אני זוכרת שאחרי הפעם הראשונה שהייתי שם שאלו אותי חברות: "נו, איך היה?". "היה מדהים!" עניתי להן. "יום כיפור בשמחה ובריקודים! התעלות ודבקות שלא חוויתי מעולם. ניגנתי חמש שעות בלי הפסקה ויכולתי להמשיך עוד ועוד. זה היה ממש מעל הזמן!".
"נו, וראית שם שיכורות?" "ממש לא", עניתי, "אבל היו שם המון בנות שכל הזמן בכו ובכו ובכו...". אולי חלקכן כבר מחייכות בשלב הזה, אולי חלקכן תמימות כמו שהייתי אז ולא יודעות את מה שגילתה לי חברתי. "יא אהבלה", היא אמרה, "מי שבכתה הייתה שיכורה...".
בשנים הראשונות צפיתי במתרחש מן הצד. באתי מבית ומקהילה שבהם רק הגברים שותים והבנות מתבוננות. ובמגדל עוז, כשבאו אליי בנות וניסו לשכנע אותי לשתות סירבתי בנימוס.
"אני בתפקיד", "אני צריכה לנהוג", "אני לא שותה בפורים". האמת היא שגם פחדתי. פחדתי שאשתה ויצא ממני איזה שד שהוא לא אני. פחדתי ממה שאגלה על עצמי. אבל שנה אחת, בשושן פורים, התקשרה אליי חברה ואמרה: "בואי אלינו למסיבה בדירה".
"לא יודעת. אין לי כוח. ואני גם בכלל לא בעניין של שתייה", עניתי. היא כמעט ויתרה לי, אבל אז חטפה את הטלפון חברה אחרת שהייתה כבר מבושמת ואמרה לי: "די כבר! תפסיקי להיות 'אודהליה ברלין'! תבואי!". ובאתי. ישבנו שם ושרנו שירי דבקות, "צמאה לך נפשי", "וטהר לבנו", ועוד ועוד. בשלב כלשהו הרגשתי שאני לא מספיק בפנים, ורציתי להיות ולהרגיש יותר. אז שתיתי כוס יין. אחר כך, מכיוון שבדיוק נגמר היין האדום, שתיתי גם וודקה.
אולי חלקכן מחייכות כבר בשלב הזה, אולי חלקכן תמימות כמו שהייתי אז ולא יודעות שהכלל הראשון בשתייה הוא שאסור לערבב בין סוגי המשקאות. ובכן, מלבד הפרט הקטן הזה, שממנו למדתי לקח לשנים הבאות (לקח לי כמה ימים להתאושש...), הייתה לי חוויה מדהימה.
למרות הפתיחוּת בכתיבה ובהופעות - אני אדם עם מחסומים והגנות. המוח והמחשבות שלי עובדים שעות נוספות ולא נותנים לי מנוח. "זה לא היה מספיק טוב", ו"מה יהיה", ו"מה יגידו", ו"מה יקרה", ועוד כהנה וכהנה. פתאום הייתי משוחררת מזה. הייתי מה שאני רוצה להיות, הייתי מה שאני.
השתחרר ממני בכי של שנים, וריקוד של שנים. גיליתי על עצמי דברים חדשים והפסקתי לפחד מהשד שבתוכי. ולא רק הפסקתי לפחד ממנו, אלא אף רקדתי איתו וחיבקתי אותו וקיבלתי אותו כמו שהוא. ושמחתי בו ושמחתי בי. בכיתי על כאבים שהצטברו בי עם השנים.
הייתי נתונה בחירוּת אמיתית, וכמוני גם החברות שמסביב. ניהלתי שיחות עמוקות עם בנות שבדרך כלל כמעט אין לי קשר איתן. בירכנו ועודדנו זו את זו, בכינו וצחקנו יחד. הוסרו המחיצות והתגלו הלבבות. מאז פורים הוא ראש השנה שלי. restart לנשמה. לא בקלות אני כותבת ומספרת לכן את כל זה.
צד אחד אומר: "יש דברים שלא צריך לספר, עוד יחשבו שאת מופרעת, שהרווקות העבירה אותך על דעתך, שהתקלקלת...". והצד השני אומר: "תפסיקי כבר להיות 'אודהליה ברלין'! תסירי את המסכה!". אז אני נושמת עמוק - ומסירה.
אני מופרעת, והרווקות העבירה אותי על דעתי, התקלקלתי, ויש ימים שאני מאוד עצובה. לילות רבים שנתי נודדת ואני לא תמיד אופטימית. יש לי כל הזמן שאלות, ולא לכולן יש לי פתרונות. יש תקופות שאני מרגישה שאני לא במקומי, ושכל החיים שלי הם הצגה. יש תקופות שכל דרך שאני הולכת בה היא דרך ללא מוצא. לפעמים אני לא יודעת אם ממש טוב לי או ממש רע לי. אבל יום אחד בשנה, לפעמים יומיים, זה לא באמת משנה לי. יום אחד בשנה אני אין סוף.
פורסם ב''פנימה''